מרחק כפפה מהחלום

רבים מנסים לשווק את המנטרה לפיה הפועל תל אביב לא תשחק היום (ג') נגד לוקומוטיב מוסקבה, אלא נגד מזג האוויר הרוסי הידוע לשימצה. הכפור מפוקק העצמות בו נפלו אייקונים היסטורים כמו נפוליאון ומפלצות הרשע של הנאצים במלחמת העולם השנייה, הכפור הזה הוא עקיצת מוות לכל מסתנן ים תיכוני הרגיל ללחות המיימית וזוכה לקור רק פעם בשנה כמו יום הולדת. ראינו כבר את התמונות: אילן בכר עם כובע של איכר מהקולחוז, שאר השחקנים נעולים הרמטית בתוך מעילים של סוטי מין. זה לא נראה כמו משחק כדורגל, זה נראה כמו מאבק האדם באיתני בטבע, מן כתבת שער של גיליון מסע אחר.

תחליף לאומני

האמת, זה באמת מסע אחר. זה מסע להצלת כבודו הרמוס של הכדורגל הישראלי. אפשר להרגיש את זה בשיחות סלון. הנבחרת היא פאסה קומפוזה, הפועל תל אביב הפכה לטרנד הלאומי. אפילו מפלגת העבודה במצבה הקטטוני מנסה לתפוס טרמפ יחצנ"י על המומנטום האדום, וכבר ראינו במשחק בבלומפילד כמה קלוז-אפים של ותיקי רחוב הירקון 110.
האוהדים האדומים מנסים בעקשנות ראויה לשבח להתנער מהניכוס הקולקטיבי שעובר על הקבוצה שלהם. "אנחנו לא הקבוצה של המדינה", הם זועקים ובצדק, אבל אין מה לעשות. ברגע שהישראלי מרגיש ניצני אופטימיות זהירה, או שומע שדרן בריטי מבטא שם ישראלי בכל שגיאות ההיגוי האפשריות זה עושה לו טוב על הלב, כמו התקפה על יעדי מחבלים ברצועה. הווילוק אליס אמר פעם שהמקום בו האופטימיזם פורח ביותר הוא בית המשוגעים.

איש וחלום

איש אחד עומד ומחזיק בידיו את שלט האין כניסה של ההיסטוריה. הכל תלוי במצב רוח שלו, הכל תלוי בכפפות שלו - שביט אלימלך. דרור קשטן יכול להפיק תובנות טקטיות מכאן ועד נפטון, ללטף את החמסה שמשתלשלת מהג'ינס, או לגעור ביגאל אנטבי שלא יורד מספיק מהר למטה, אבל גם הוא יודע, ההבדל בין אופוריה לאומית לטעם חמוץ בפה עובר בכלי הדם של אלימלך. המאבק האמיתי של האדם באיתני הטבע של הכדורגל האירופי. יום הירואי במיוחד של כוכב השביט ושמי רוסיה יצבעו אדום לוהט.
בפעם האחרונה שקבוצה ישראלית (מכבי חיפה) פגשה בחוץ את הקטר הרוסי, השוער המקומי יצא לפני חבריו במחצית כדי להתחמם, ניר דוידוביץ' עלה עם כולם ובבעיטה הראשונה לשער האצבעות שלו קפאו והחלום התנפץ על פתיתי השלג, נדרס על ידי רגליים רוסיות והתאדה אל מתחת לאדמה. הוא עדיין קבור שם. לפחות השאריות שלו.

קצות הצפרניים של שביט

"אני יכול להאמין, כי טעמתי את טעם הספק", אמר פעם בהקשר אחר לגמרי הסופר הרוסי המהולל, פיודור דוסטוייבסקי, האיש שרבים רואים בו את הסיוט הפרטי של מבחני הבגרות. אפשר להאמין, הפועל תל אביב יכולה להתאבד על השלג, להוריד מהשמיים את אלת המזל ואפילו להבקיע שער (מן הסתם זה יהיה מילאן אוסטרץ'), אבל המשחק שלה בהחלט יכול להיתקע בשלב האידיאות בגלל חסרונו של יוסי אבוקסיס, הרוי קין של אזור גוש דן. כבר עתה די ברור שאם הפועל תזכה באליפות, אבוקסיס יהיה שחקן העונה. המעבר משוק הפשפשים של טדי רק עשה לו טוב, והוא נראה כמי שנמצא בכושר הטוב ביותר בקריירה שלו, כמו בעונת האליפות עם בית"ר ב-97.
אבל חמור מזה, אין לו תחליף. לכל שחקן אחר בפאזל הקשטני יש אלטרנטיבה ספסלית סבירה, אבל לא לחכמת המשחק ובעיקר לכריזמה השוצפת של הלב האדום. בהרכב הנוכחי, אין להפועל מי שיתן מסירת עומק ארוכה לחלוצים, הם יצטרכו לאכול דשא באמצע, להיכנס עם הראש בקיר, לצפות ליום השראה של המגינים התומכים, או כאמור לבנות על קצות הציפורניים של שביט אלימלך. כמה חבל שבסופו של דבר זה יהיה תלוי בזה. כמה מתוק שבסופו של דבר זה יהיה תלוי בזה.