פרס הוא לא הבעיה

בשבוע שעבר נשאל שמעון פרס בשיחה פרטית אם יש לו קווים אדומים, שמעבר להם יחליט שאין לו עוד מקום בממשלתו של אריאל שרון (על החלטת העבודה שלא לפרוש מהממשלה- קישור מימין). פרס כבר נשאל את השאלה הזו בערך משנות החמישים, והתשובה שלו היתה בהתאם: אין לי שום סיבה לצייר קווים אדומים, הוא אמר, שאחר כך יבואו וישאלו אותי למה לא עמדתי בהם.
אם היו לפרס קווים של "יהרג ובל יעבור" הוא לא היה פוליטיקאי במשך חמישים שנה. הוא לא מתרגש ממי שקורא לו ללכת הביתה; אותם אלה ששלחו אותו אל הכפור אחרי ההפסד לנתניהו, התחננו בפניו שירוץ שלוש שנים אחר כך, וזו רק הדוגמא האחרונה בקריירה שלו. הבעייה עם פרס איננה התעקשותו להישאר בממשלת שרון, אלא האג'נדה שבשמה הוא נשאר.
פרס אומר שבשנתיים הקרובות – כלומר, עוד לפני התאריך הבא שבו תלך ישראל לבחירות – ייקבעו דברים גורליים, ורצוי שהעבודה תהיה שם כדי להשפיע עליהם. אלא שלעבודה – ולפרס עצמו - אין שום השפעה. שרון לחוץ היום מאגף ימין, ומשוכנע ששום השפלה לא תגרום לעבודה לפרוש. פרס עצמו שואף לעוד איזה מעשה להטים שישלוף מן הכובע, עוד איזה מהלך משותף עם אבו-עלא או מישהו אחר, שיפרוץ את המבוי הסתום. הוא לא מבין, או לא רוצה להבין, שלא בישראל ולא ברשות הפלסטינית אין קונים לסחורה הזו. רמת אי האמון והשנאה ההדדית היא כזו, שאפילו יבוא המשיח ובידיו הסדר סופי, ספק אם מישהו יטרח לפנות מקום חנייה בשביל החמור שלו.
אבל הבעיה איננה פרס, אלא מפלגתו. העבודה בשלה היום למה שהיתה צריכה לעשות מייד אחרי הבחירות: להפקיד את ניהול המדיניות והבטחון בידי שרון, ולבנות את עצמה מחדש כמפלגת שמאל. זה חשוב שבעתיים לאור המשבר הכלכלי, שעוד מעט יאפיל אפילו על החושך הבטחוני. אבל כדי לעשות את זה צריך מנהיג, ולעבודה אין מנהיג ואין מנהיג באופק. כל מה שנשאר לכולם הוא לדבר על זה שפרס נדבק לכסא, בלי לשים לב שבסיפור הזה, הוא הכי פחות פאתטי.