עפר שלח על אלן יוסטון: יש לו הכל. חוץ מרוע

אלן יוסטון הגיע לדטרויט שנה לפני גראנט היל: שני שחקנים שיודעים לעשות רוב מה שאפשר לעשות על מגרש כדורסל (אצל יוסטון, העיקר הוא קליעה רכה ומדוייקת להפליא), שמבינים את המשחק (אביו של יוסטון היה גם מאמנו בקולג`), ומשלבים אישיות נעימה עם רצון להצליח. ועדיין, אצל שניהם, משהו חסר. משהו לא ברור, לא מוגדר, “A little je ne sais quoi” , כמו שאומר יוסטון בפרומו שלו עם מרקוס קמבי.
מה חסר ליוסטון? אולי קצת רוע. אולי הרצון הזה להכריע את היריב ולעקור את לבו, כמו שנהגו לומר על מייקל ג`ורדן. אולי הצורך העז להוכיח שיש ללטרל ספריוול, הרעב למשהו שלא היה לו. לו היה יוסטון מגיע לדטרויט כמה שנים יותר מוקדם, איזייה תומאס וביל ליימביר כבר היו מכניסים לו את זה לווריד. אבל הוא איחר, ובסופו של דבר עזב את הפיסטונס לניו יורק, המקום שבו אין רחמים ואין תירוצים.
יוסטון השיג סל נצחון נגד מימאי בסידרה הגדולה של בעונה שעברה ועוד שתי נקודות מכריעות מהקו נגד ההיט העונה. זה יפה, אבל לא מספיק לאוהדים, שיודעים שעליו ועל ספריוול בנויה הניקס, בכל מה שנוגע לתפקוד בשניות הסיום. ביום שבו נראה אותו מזיז את כולם הצידה ותובע את הכדור האחרון, נדע שזה בא וכוכב חדש נולד. עד אז, כולנו נמשיך לחפש אצל השחקן האלגנטי והמדוייק הזה את ה"אני לא יודע מה" הקטן, שיעשה אותו לסופרסטאר.