מכונת חלום

היה קיץ. לוסי התענג על עיון משתהה בפרטי המסמכים המשפטיים שאותם היה אמור לתקן. המקרה החביב עליו באותה עת (הוא צילם את כל דפיו ותייק אותם במגירה) היה 'מכונת חלום נגד מכונת חלום', תביעה שעניינה זכויות יוצרים ודרכה גם היה עתיד לפגוש את אהובתו.
מכונת החלום השניה הייתה קו מין טלפוני מטונף ("גנח גניחה, שלוף את שלך, לחור החרא שלי יש מתנה בשבילך, חייג 970-DRIM"). מכונת החלום הראשונה היתה שם המותג של רדיו-שעון מעורר מצופה בפרווה מלאכותית (מסביבות 1970), שייחודו ב"כפתור חלום". לחיצה על הכפתור אמורה הייתה להפיק מגוון ויברציות חיוביות, שירפדו את תודעת המתעורר ויסיעו לו להתגונן מפני ההשפעות השליליות של קטיעת חלומות פתאומית. למרות שהחברה הננסית גומדה עד פשיטת רגל בידי טייקונים קוריאנים, המנהל הכללי, שהיה גם בעל החברה והממציא הראשי שלה, לא איבד תקווה. הוא היה עד לפריחת הניו-אייג' בשנות השמונים, חזה מגמת רטרו לשנות השבעים בשנות התשעים, והאמין בערך הפולחן האספני הפוטנציאלי של השעון שלו. הוא סירב לבטל את התביעה.
הפרשה המשפטית הסתבכה כשהתברר שמכונת החלום הוא גם שמם של שלושה סרטים. שניים מאלו היו כשלונות מדע בדיוני: מכונת החלום (1955) ומכונת החלום (1964). באופן מוזר שתי התפלויות הופקו בידי אותה חברה, שנשאה את השם המהוה 'החוף המערבי'. בתביעה שנבעה מכל זה, החוף המערבי נגד אטובניק, הנתבע היה יוצרו העצמאי של הסרט השלישי. וצלאב אטובניק עצמו תיאר את סרטו בכתב העת מסך כ"משל פוסט-לאקאנייאני", שנשא את השם מכונת החלום ואת כותרת המשנה האחר, הממשי, הפטמה (1985, הופץ מחדש לאחר שהמשפט דווח באמצעי התקשורת (1988) וזכה לאהדה בלתי צפויה של הביקורת והקהל (ההקרנות נמשכו הרבה מעל שבועיים, באולם הקולנוע המרכזי של האנטי מוזיאון הפוסט ניכוסי (או באנגלית post appropriation anti museum, שם שראשי התיבות שלו, לוסי הבחין, הרכיבו את המילה העברית "פעם"))).
ביום שלישי עזב לוסי את החברה שלו.

אהבה

ציפור ניצבת במקום לא צפוי לחלוטין, נאמר ליד קבצן נכה ומחוסר בית הרובץ בכניסה לבנק ברחוב 72 מערב. הציוצים מושכים את תשומת לבך, וכך מתגלה, ממש שם, על המדרכה, שטר חדש של 20 דולר.
דברים כאלה קורים ללוסי, כמו ניסים זעירים בלתי מובנים, כמו בדיחות פרטיות של מישהו אחר. ידיד שכתב מכתבים אל המתים, מת! יום אחד לוסי רואה שמונה אנשים בשמונה מקומות שונים ברחבי העיר, ולכולם כתם פחם על המצח!
אבל נס מדהים כמו הבלחה פתאומית של אהבת חייו לא אירע מעולם. איך מתחולל דבר כזה? בספריה הציבורית הוא רואה אשה ומרגיש נחות, בלתי ראוי, מכוער. יומיים אחר כך נכנסת אותה אשה לפרנקל, אונגר, קהיל וכץ. כעת נגישים יותר פרטים. היא מעט זקופה מידי, וזרועותיה החשופות שריריות ונהדרות. היא צועדת למשרדו של מר אונגר. מתברר שהגיעה בשמו של אטובניק, הבמאי הפולני. היא צועקת על מר אונגר באופן נפלא. היא צועקת בענייני חוק, אבל לשפה איכויות של שירה אפית. הלהט שמתגלם בצעקות מזוקק ומזכך. אין רמז לאלימות או לחולשה בצעקות, אלא רק – בפשטות – הדר של מעורבות אמת. צעקות רמות מעם, צעקות פריכות בפה ונימוחות באוזן, צעקות מיוחדות.

באותו הערב לוסי הולך לסימפוזיון עם ידידו הטוב, לורנס הרדיקלי. האשה יושבת בשורה השנייה. כשהאירוע מסתיים היא ולורנס מדברים באריכות. מתברר שהם מכירים היטב דרך אחד הארגונים הפוליטיים שבהם לורנס פעיל. בגלל שלוסי מנסה להסתיר התרגשות, להפגין חיוניות, לא לכפות את עצמו ובכל זאת לבלוט, התנועות שלו נעשות מורכבות, מחול מסוגנן של מסרים. בדרך הביתה לורנס מספק פרטים ומבטיח לפעול.
למחרת האשה מתקשרת, ועוד באותו הלילה היא באה ונשארת לתמיד. והאשה הזו היא אהבת חייו.