שעטנז מגונה

ממבט ראשון, הדו"ח של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת נתניהו-עמדי לא רק פותח פתחים נרחבים לבג"צ, אלא גם מעלה שוב במלוא חומרתה את השאלה לגבי תקפותו של דו"ח ציבורי שכזה.
רובינשטיין קובע קביעות חמורות לגבי אמות המידה של נתניהו. באותה נשימה הוא אומר שלא היו לו מספיק הוכחות כדי להעמידו לדין פלילי. ואם כך, על סמך מה הוא מרשיע אותו באמירות חד-משמעיות הנוגעות לדמותו הציבורית?
אם יש לו מספיק ראיות לכך שאבנר עמדי אכן דובר אמת, מדוע אין העמדה לדין? ואם אין לו, על סמך מה ההוקעה הציבורית?
יש כאן הוכחה נוספת לחולשתה של המערכת הציבורית הישראלית, המטילה כל דבר אל פתחה של מערכת החוק, ומצד שני לכך שאנשי החוק, במקרה הזה התביעה הכללית, אינם מוכנים להסתפק בקביעה משפטית ותו לא, כי הם רואים את עצמם כמערכת המתגוננת על עצם הלגיטימיות שלה.
התוצאה היא שעטנז מגונה, מסוכן לשלטון החוק לא פחות מהמעשים המיוחסים לנתניהו, שעכשיו לעולם נדע לעולם בוודאות אם הם אמת.
כל זה, כמובן, לא משנה דבר לגבי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה. האיש שאמר "האמת ניצחה" אל מול דו"ח דומה לחלוטין (אבל בשאלות חמורות בהרבה) בפרשת בר-און, לא ייעצר מול הנפיחות הציבוריות החלושות של רובינשטיין.
נתניהו מתכנן זה זמן את חזרתו לזירה, אם כי לא נקט צעדים מעשיים, כאילו לא הירשה לעצמו, גם כשהיה ידוע לו שזו המגמה המסתמנת, לקפוץ לפני שהוחלט סופית אם יש כתב אישום. אבל השטח, השטח בוער מציפייה.
שובו של ביבי מבשר על הבחירות הבאות. אופצית ממשלת האחדות מתה. ספק אם מישהו ממפלגות הלווין שמימין, וגם לא שרנסקי, יצטרף עכשיו לממשלת ברק, שנשאר עם האופציה הלא-ריאלית של ממשלת שישים ח"כים.
החדשות הטובות מבחינת ברק הן שהבחירות הבאות עשויות להיות שוב על הנושא שניצח לו את הבחירות האחרונות – אופיו של ביבי. החדשות הרעות הן שבינתיים למדנו משהו גם על אופיו של ברק עצמו.