הקצה

"הקצה" מוגדרת בגלגל"צ כתכנית מוזיקה אלטרנטיבית, והיא מגוונת במיוחד. בערב אחד אפשר להאזין בה לגירסת כיסוי שעשו ה"רד הוט צ'ילי פפרז" להנדריקס, לסינגל חדש של טייטאן, להרכב לאונג' אלקטרו-לטיני, לקטע ג'אז של תלוניוס מונק, ולמשהו מהאחרון של "פייבמנט". איל פרידמן, הידוע גם כ"קוואמי דה לה פוקס", שאחראי עם לירון תאני גם לתכנית "עסק שחור", הוא העורך והמגיש. פרידמן אוהב מוזיקה מגוונת ונהנה לחקור ולדרוש בתחומים מוזיקליים רחבים, וההגשה שלו חמה ומסגירה את ההתרגשות המידבקת שלו מהמוזיקה שהוא מגלה לקהל.
"אני מעריץ של רדיו מאז שהייתי ילד", אומר פרידמן, "וכיום אני מאזין לרדיו באינטרנט: רדיו 1 ב-BBC, תוכניות הלילה שם, התכנית של ג'יילס פיטרסון, תכנית R&Bוהיפ-הופ של טרבור נלסון, ותכנית של מארי אן הובס, בשם 'בריז בלוק', שאני קרוע עליה. התוכניות האלה הן כיום האורים והתומים שלי. אני מאזין בשקיקה לכל מה שהם מביאים לי, לכל הרעיונות, מסתכל ב'פלייליסט' שלהם, איך הם מחברים דברים ישנים לחדשים".

התכנית שלך מזכירה תוכניות מיתולוגיות משנות השמונים, "הפסקת עשר" למשל?

"המורים שלי ברדיו היו יואב קוטנר, שרון מולדאבי ומיכל ניב. ככל שעברו השנים התחברתי לעוד דברים. הייתי מאזין קבוע של "זה קורה" של אמיר אשר. העורך הראשון שם היה עוזי פרויס, זה גם מישהו שגדלתי עליו. התכנית הזו, בעיניי, ובעיני אנשים רבים, הפכה את מוזיקת הפופ, שנחשבה לבזויה באותן השנים, לדבר לגיטימי. פתאום לשים פאולה עבדול לא היה משוקץ. מוזיקה זו מוזיקה. אני חושב שבשנים האחרונות קרה משהו הפוך. אנשים מסתגפים להם בז'אנרים שלהם. זה קצת מרגיז אותי, ההסתגרות הזו בדלת אמותיי, של 'אני שומע רק טראנס', 'אני שומע רק דראם אנ בייס'. אני רוצה יותר אנשים פתוחים, לכל ז'אנר".

יש משהו דידקטי בתפקיד שלך?

"טיפה. לא באופן יומרני. אני מנסה להחדיר דברים שאני מאמין בהם".

וזה עובד?

"אני מקווה שזה עובד. התוכניות שלי מאוד שונות. ב"הקצה" אני מתקשר הרבה עם אנשים דרך אי מייל, מקבל תגובות ובודק מה מדבר אל מי. יש אנשים שקנו כמה אלבומים בגלל "הקצה". אני משתדל לעשות את זה אקלקטי כמה שיותר, אז גם התגובות הן אקלקטיות, אני מאוד שמח אם מישהו קונה כמה אלבומים מכל סוג. זו אחת השנים הכי טובות אם לא הכי טובה בכל הקשור לאלבומים חדשים. אני מניח שזו הסיבה לעניין שהתוכניות האלו מעוררות. יש המון מוזיקה שכיף להשמיע וכיף לשמוע".

לירון תאני ואתה הפכתם לגורואים של מוזיקה שחורה בעקבות "עסק שחור"?

"אני לא אוהב את המילה גורואים. אני יודע שהרבה אנשים אוהבים אותנו. יש עוד תכנית, של מומי לוי, ב-88FM ביום שישי בלילה (ר' כתבה נפרדת. ר.כ). אני חושב שהוא מאוד חשוב. אם מישהו אחראי להחדרת מוזיקה שחורה בארץ, זה הוא ואנחנו. התוכניות נהיו תוכניות אחיות. אנחנו ניצחנו את אחד הדברים הכי חזקים בהיפ-הופ, את התחרות".

חשוב לך לקטלג מוזיקה בז'אנרים?

"אני ממש לא חסיד של הגדרות. הכי מעניין אותי זה חיבורים בין ז'אנרים. אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את ג'יילס פיטרסון שהוא יכול לקחת ג'אז ישן, ג'אז אלקטרוני חדש, סול משנת שישים ושבע וקטע בוסה נובה אותנטי, וזה ישמע מצויין. אני חושב שאנשים כמוהו רוצים לשבור את התוויות".

אבל לא תשמיע רוק כבד.

"הכל יחסי. אני משמיע, למשל, אוסף שמחבר מטאל וראפ. אני לא אצהיר על משהו שלא אשמיע אותו, כי בסופו של דבר זה עלול להתנקם בי".
אמיר אשר מגיב לאזכורים: "'זה קורה' שודרה מ-88' עד 91'. זו היתה תכנית של מצעדים והיתה התשובה הגל"צית ל'חדש חדיש ומחודש'. משם היא נהייתה יותר מגזינית ועסקה בענייני אקטואליה במוזיקה. היינו הראשונים שהשמיעו דברים כמו 'אינפורמר' של 'סנו'. הימים היו ימי טקנו ואסיד ואנחנו השמענו דברים שאחרים לא השמיעו, למשל 'פרודיג'י'. לא היה שום דבר כזה ברדיו, לא הייתה מסגרת שבה יכולת לקבל חומר עדכני שלא הוגש על ידי שוש עטרי. בין החומרים שהשמענו ראשונים היו סילן, 'גאנז אנ רוזס', 'מטאליקה', 'סי אנדסי מיוזיק פקטורי', 'שיימן' ו'יוריתמיקס'. אנשים האזינו לתכנית הזו מכיוון שזה היה מקום בו יכלו לקבל את המוזיקה העכשווית. לא שוליים, אלא מה שקורה במצעד האנגלי, דווקא בלי שיפוטיות, לא בדידקטיות, והיה בזה גרוב".

והיום?

"אני מאוד נהנה להאזין לאיל פרידמן ולדורית גבירצמן".

התוכניות האלטרנטיביות של היום מזכירות לך את האייטיז?

"לא, ממש לא. גל"צ והרדיו הישראלי קמו על ברכיו של ג'ון פיל. כשאתה עושה תוכניות אלטרנטיבית ואתה מגיש מוזיקה, אתה תדבר עליה כי יש לך מה להגיד. אני חושב שהיום זה הרבה יותר קטן, וגם יותר נכון. באייטיז, "הפסקת עשר" יכלה לכסות כל מה שקורה, מניק דרייק עד 'קברט וולטר', והיית מעודכן כאילו אתה באמצע לונדון. היום אין תוכניות כאלה, יש אלפי ז'אנרים ותתי ז'אנרים".