סאמר אוף 01'

וינונה ריידר ואלאניס מוריסט יצאו איתו ואחר כך קראו לו גאון; אלטון ג'ון הודה כי הוא רואה בו מודל ומקור השפעה; חברת התקליטים שלו נתנה לו צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחו ועשרות מבקרים בכל העולם מכנים אותו גאון. קוראים לו ריאן אדמס - לא בריאן - בן 27 והממזר הכי גדול על כדור הארץ.
הוא נראה כמו הגרסה האמריקנית של גאס קומבס מסופרגראס, וכולו אימאג'. על העטיפה הוא מצולם על רקע דגל ארה"ב בדיוק בפוזה הפוכה מהעטיפה של "נולד בארה"ב" של ספרינגסטין. בתוך דפי האלבום הוא מיקם שובל תמונות המעידות על גאוניותה של הפוזה: אדאמס, שמזכיר גרסה מצודדת של ג'ק ניקולסון ב-"Five Easy Pieces", מצולם עם חברתו על מיטה, משועמם ומאזין באוזניות למוזיקה שנובעת מפטיפון, כשבחדר עקבות לאלכוהול וסוג של קונפליקט לא ברור בין גיטרה אקוסטית לאקדח. ריאן, ספק עומד לירות בעצמו ספק מוכרח להגן על עצמו, נע בין הסכנה לבין המסתורי והאפל. האבטיפוס של הצעיר האמריקני – שיכור, סקסי ומסוכן, כמו מחפש סוג של משמעות וזהות של אלוהים-יודע-מה.

קאונטרי-רוק, ואן מוריסון והסבנטיז

רבים חושבים שהוא דמות חדשה לחלוטין, אבל הקריירה המוזיקלית שלו התחילה ב-94' כסולן להקת האלט-קאונטרי המצליחה "וויסקיטאון". בשנת 2000 הוא הוציא במקביל אלבום סולו ראשון בשם "שובר לבבות", ושנה אחר כך, כשהשירים באים לו כלאחר יד (הוא כותב בעיקר מילים, אך גם רבים מהלחנים), הספיק להוציא עם "וויסקיטאון" את אלבומם האחרון "פניאומוניה" וגם את "זהב" (Gold) - אלבום סולו שני ובו 16 רצועות. ולמרות כל השירים שכתב, הוא מצליח להישמע, איכשהו, רלוונטי ונוגע.
האלבום נושק לאורך כל הדרך למוזיקת קאונטרי, אך מתקרב יותר לרוק אמריקני מיינסטירמי של תחילת הסבנטיז מייסודם של הבנד, הפליינג בוריטו בראד'רס והנשרים, עם השפעות של טים באקלי, ניל יאנג וואן מוריסון. הגיטרות האקוסטיות שולטות, כשברקע גיטרות קאונטרי, סלייד ואורגני המונד עם שירה מגוונת שנעה בין רכות, חופשיות לעוצמה וכאב ווקאלי א-לה ניל יאנג.

פטפטן בלתי-נלאה

התכונה הראשונה שקורצת לעין אצל אדמס היא הפטפטנות הבלתי-נלאית שלו. הוא שר כמו היה צריך לשלוף אקדח, מייבב בנונשלנטיות, אבל שומר על פוזת המורד עם הסוף הידוע מראש. בדומה למעלליו של ג'יימס דין ב"מרד הנעורים", אדמס יתמסד ויתברגן אם רק תתנו לו עשור קטן להוללויות ולתלונות אינספור. הסיפור, במקרה הזה, ידוע מראש.
רשימת השירים כה ארוכה, כך שאזכיר רק את הטובים באמת: "ניו-יורק, ניו-יורק", שנפתח כמו שיר אהבה של ואן מוריסון לאירלנד; "ילדה של אף אחד" ו"קשה עכשיו כשזה נגמר" נשמעים כמו ניל יאנג בתקופה של "הארווסט"; "פיירקראקר" מזכיר קצת את "פרחים מתים" של הסטונס ב"אצבעות דביקות"; וב"בלוז ההצלה" יש שירה יפהפיה.
"זהב" נבחר על- ידי כל מגזיני המוזיקה בעולם כאחד מאלבומי השנה. עבורי הוא שמרני מדי וחסרים בו עוד מספר שירים גדולים מכדי להתמקם כל כך גבוה, אבל כך או כך, אם מישהו מצפה שריאן אדמס יפרוש כנפיים ויעלם אחרי האלבום הזה, פשוט שישכח מזה.