שוליית הקוסם

כמו שזה נראה בזמן האחרון, בחודש מאי 2002 יהיה על הפרשנים וכותבי הטורים למיניהם להסביר לציבור איך לעזאזל הצליחו הוושינגטון וויזארדס להגיע מהקרקעית הנצחית של הבית האטלנטי אל הפלייאוף. הם לא יעבדו קשה מדי, הכיוון ברור מתחילת העונה: את הסיבות לשינוי יש לחפש אצל מייקל ג'ורדן.

כל הדרכים מובילות לג'ורדן

אין ספק, גם בעידן של שאקיל או'ניל וטים דאנקן, כל הדרכים מובילות לשחקן הכדורסל הטוב ביותר בכל הזמנים. לא בגלל ההודעה הדרמטית על חזרתו לפעילות במדי הקבוצה, לא בגלל 23 הנקודות וששת הריבאונדים שהשיג בכל משחק במשך העונה, אפילו לא בגלל הנוכחות הבוטחת שלו על המגרש. הסיבה לשינוי הדרמטי ביכולת של הוויזארדס היא תוצאה של הצעד המבריק שביצע ג'ורדן בקיץ, חודש לפני מסיבת העיתונאים בה הודיע על שובו, כשיזם את הטרייד עם אורלנדו מג'יק והביא את הרוקי ברנדאן הייווד ל"MCI סנטר".

התחלה פסימית

הייווד בן ה-22 שיחק ארבע שנים במכללת צפון קרולינה, וזה כבר אמור להפוך אותו לחביבו של ג'ורדן, יוצא מכללת צפון קרולינה בעצמו. כמו הסנטר הפותח של הוויזארדס, ג'אהיידי ווייט, הוא שוקל איפשהו בסביבות ה-110 קילוגרם. בניגוד לווייט, שהמשקל שלו משתרע לאורך 2.06 מטרים (ובעיקר לרוחב בטנו העצומה), הקילוגרמים של הייווד מתפרשים לאורך 2.13 מטרים של שרירים.
תחילת העונה הראשונה בקריירה המקצוענית של הייווד לא בישרה טובות. בתום מחנה קדם העונה של הוויזארדס, הוכנס הייווד לרשימת הפצועים, ספק בגלל כאבים בידו השמאלית, ספק בגלל חוסר אמון מצידם של דאג קולינס, ג'ורדן והצוות המקצועי. הרוקי המבטיח פתח את העונה על הספסל.

תנו למספרים לדבר

הייווד יצא מהרשימה השחורה של הוויזארדס בסוף נובמבר. הוא רשם הופעת בכורה לצידו של אלוהים בהפסד בקליבלנד 75:94, שסימן את שיאה של הנפילה של הוויזארדס. וושינגטון החזיקה באותו יום במאזן עלוב של 3-10. מאז אותו משחק עומדת אותה הקבוצה פלוס הייווד על מאזן חיובי 14-12, ורצף של תשעה נצחונות. אגב, הייווד רשם ב-14 משחקיו העונה 8.8 נקודות ב-55 אחוז מהשדה, 8.2 ריבאונדים ו-2.5 חסימות למשחק. אלא שהנתון המעניין יותר מסתתר בעמודה הסטטיסטית של ג'ורדן. עד להפסד בקליבלנד, בילה ג'ורדן על המגרש 38.6 דקות מתישות למשחק. מאז הופעת הבכורה של הייווד, זוכה ג'ורדן ליותר מחמש דקות מנוחה נוספות במשחק. הפרש בין 33 דקות ל-כמעט 39, עבור גבר בן 38, יכול להיות ההבדל בין מאזן שלילי להופעה בפלייאוף

שאלה של שיווי משקל

"אני מרגיש שהחלק העיקרי בהצלחה שלי הוא החברים שלי לקבוצה" אמר הייווד, כשנשאל על הסיבות ליכולתו הטובה. "הם סידרו לי המון דאנקים וליי-אפים, וכשהם הולכים לסל ומחטיאים אני מצליח לקחת ריבאונד התקפה ולקלוע בעצמי". הפרשנים יגבשו את המסקנות בסוף העונה, הייווד מכיר אותן כבר עכשיו. הנוכחות של ביג-מן נמרץ ובעל מימדים ראויים לסנטר באנ.בי.איי פותחת את המשחק של הוויזארדס, שהסתמכו עד אז באופן בלעדי על משחק החוץ של ג'ורדן וריצ'ארד המילטון. פתאום יש לג'ורדן למי למסור מתחת לסל, וההגנה של היריבים חייבת להיערך בהתאם, מה שמשאיר שומר אחד על ג'ורדן. וכולם יודעים מה שווה שומר בודד על ג'ורדן, גם בגיל 38. השחקן השני שנהנה מהתרומה של הייווד הוא המילטון, שלא מפסיק לקלוע מחצי מרחק ומשלוש. בהגנה, הייווד חוסם, נלחם, לוקח ריבאונד ומהווה נוף לא סימפטי בטיילת של וושינגטון בצבע.

רוקי השנה

הייווד עולה עדיין מהספסל, אך אין ספק כי הוא האופציה השפויה יותר מתחת לסלים. יותר מכריסטיאן לייטנר העצלן, יותר מווייט המוגבל ויותר מקוואמי בראון הבוסרי. לפחות על פי עונת הבכורה של בראון והייווד, האחרון הוא רוקי השנה של וושינגטון, למרות שהוא נבחר במקום העשרים בדראפט השנה, 19 מקומות אחרי בראון. בסוף העונה, כשג'ורדן והמילטון יזכו לכבוד המלכים השמור לקבוצת פלייאוף, מן הראוי שיזכירו גם את השחקן הצעיר שהיה מספיק חזק כדי לשאת אותם על גבו בדרך לשם, ברנדאן הייווד.