שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המחלה אינה מטפורה
    אילנה המרמן ובן זוגה יורגן ניראד ערכו מסע אל מחלת הסרטן וכתבו את "במזל סרטן - מסע לבלי שוב". היא שבה משם. הוא מת. אריאנה מלמד לא מכירה נס דומה לזה בספרות העברית

    המחלה היא מטפורה – עד שהיא מכה באנשים קרובים מאד. אילנה המרמן ובן זוגה, יורגן ניראד, ערכו מסע במזל סרטן. היא שבה משם. הוא מת. שניהם אנשים הוגים, יוצרים, מתרגמים, כותבים. זה היה הנשק העיקרי שלהם מפני אפסותו של המוות. הוא כתב רשימות שהחלו כמין שעשוע מקאברי על "רומן חניכה" גרמני ונמשכו בתיעוד מאומץ ואמיץ של דעיכה. היא כתבה אחרי מותו, ותיעדה את המסע המפרך במסדרונות הבירוקרטיה של המוות.
    כשקוראים, קשה מאד שלא לבכות וקשה עוד יותר שלא להתפעל. תחילה ברמה הכי נמוכה שאפשר: הרי כולנו, עד יום מותנו, מרותקים כמציצנים למותם של אנשים אחרים. אם אינכם מאמינים בהישארות הנפש, חווית המוות של הזולת היא כל מה שתדעו בחייכם. אבל היכולת לעורר אמפתיה במלים היא באמת המכנה המשותף הנמוך ביותר של טקסטים טובים. אם היו לכתיבה איכויות ביבליותרפיות, הרי הן עניין לכותבים בלבד: התהייה בעניין זה היא סוג של מציצנות על החיים, ותרשו לי להימנע ממנה כאן. לא בגלל "כבוד המת" אלא בשל טיבו המדהים של המעשה הספרותי.

    כיצד אנו מתים?

    יורגן ניראד סבר שזכותנו לבחור, להעפיל לפסגת הר קפואה ולחסל שם, לבד ובשקט, את ענייני הגוף. כשנודע לו שלקה בלוקמיה, לא עשה כן אלא נסע להודיע לאילנה המרמן, והיא, מכוח אהבה עיקשת ובאורח בלתי רציונלי לחלוטין, הפצירה בו לנסות ולהישאר כאן ולהפקיד את גופו בידיה של הרפואה המודרנית המשוכללת כל כך. הוא הסכים. כך התחילו לטייל בגיהנום.
    המרמן האמינה בתחילת הדברים שידע הוא סוג של חיסון מפני המציאות, והצטיידה באינפורמציה מרובה, אולי מרובה מדי, על אפשרויות הריפוי ומידת קירבתו של צל המוות. ניראד התמסר לטיפולים בסטואיות מעוררת התפעלות אך פסיבית ומרוחקת מעט. היא בחרה בעשייה תזזיתית, אולי מפני שלא יכלה אחרת, אולי מפני שעשייה מעניקה לנו אשליה מנחמת של שליטה, עד שנפגשים במכונה המסובכת של הרפואה, ומפרקים אותה לגורמים: ערלות-הלב של רופאים, גסות הרוח של נתונים סטטיסטיים, חיבוקים נואשים של בני משפחה, ריחותיה וקולותיה של מחלקה אונקולוגית, הכוריאוגרפיה הסבוכה של השתלת מח העצמות, חוסר היכולת להפריד בין אגו מטופח של רופאים-חוקרים שאכן יודעים להאריך חיי אדם, אבל לא יודעים מדוע, ומרוב טכנולוגיה חדשנית שכחו קצת את החובה ההיפוקרטית הבסיסית שלהם לא לגרום עוד סבל.

    נס ספרותי

    המרמן, אינטליגנטית ומפוכחת וחפה מכל סנטימנטליות שהיא, מזמינה אותנו להציץ בדעיכה המתישה של הגוף, באובדן האמונה בכוחו של הידע, בשאלות הקשות באמת: מדוע ועד מתי מאריכים חיים של חולים, כאשר במרחק קילומטרים אחדים מן המחלקה האונקולוגית בירושלים, החיים זולים כל כך? ובעת אין-רחמים, מה גובר – קולו השקול של המצפון, או ההמיה המתמשכת של האהבה? והאם – בשמה של אהבה – מותר לנו בכלל לבקש מחולה סופני שישתדל לחיות למען אהוביו?
    בין השאלות האלה נולדה סופרת. המרמן היא עורכת מוכשרת ומתרגמת מחוננת, אבל עכשיו, דווקא בהתמודות עם הגהינום האישי, יצרה מלאכת-תיעוד מופתית. לא מכירה עוד נס כזה בספרות העברית, וגם לא מעשה כה עדין של איזון אמנותי בין הטרגדיה האישית לבין השאלות הגדולות, בין ההתמקדות בכושר ההתבוננות החד והחריף לבין הדיווח ההכרחי על מצוקותיה של הנפש המתבוננת גם היא, כל הזמן, במותו המתמשך של אדם אהוב מאד.
    מלאכת העריכה מיקמה את הטקסט של המרמן לפני זה של ניראד, וטוב שכך. לא מדובר בהפכים משלימים, אלא בהשלמה עם חוסר היכולת לייצור מן המסע אל המוות סיפור מאורגן אחד, שיש בו מבט-על. בסיפור הזה חיו שני אנשים, כל אחד על פי דרכו – וכתבו כל אחד לשיטתו. ניראד מאמין עד הסוף בזכותו למות כרצונו, אבל מפקיע מעצמו את הזכות מרגע שהוא מפקיד את גופו בידי הרופאים. בקריאה של שני הטקסטים, מתברר שההחלטה להתרפא ממחלה סופנית לא יכולה להיות שקולה ורציונלית, גם אם נדמה למחליטים שהם יודעים בדיוק במה זה כרוך. ובכן, הם ורופאיהם לא יודעים הכל, לא אומרים הכל, ונתונים לחסדיו של התחום החמקמק והמרתיח, בין הסטטיסטיקה למיסטיקה. איך מארגנים את נחשול החוויות הזה לכלל ספר? באהבה ובכשרון. שתיהן מתפרצות כאן מכל עמוד. שתיהן יישארו בזכרון אחרי הקריאה, אחרי ההתרחקות מן הספר. גם ההתרחקות ממותו של הזולת נחוצה לנו בדיוק כמו ההצצה.

    המחלה כאלגוריה

    בעיתוי מקרי, אני מניחה, רואה אור ממש כעת תרגום חדש של אילנה המרמן ל"הדבר" של אלבר קאמי. נחיצותו של התרגום תתברר לכל מי שיעלעל בו מעט וישווה לנוסח שאולצנו ללמוד לבחינות הבגרות. רק בספרות בדיונית לגמרי המחלה היא באמת מטפורה, ואפילו אלגוריה – ורק בידיו של קאמי היא משכנעת כל כך. למה לשוב ולקרוא דווקא עכשיו? התשובה מצויה בעמודיו האחרונים של הספר, כשקאמי מבהיר לנו, אחת ולתמיד, שהמגיפה ממשיכה להסתתר בינינו.

    במזל סרטן - מסע לבלי שוב, יורגן ניראד, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 277 עמ'






    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים