איל הברזל והעכביש

הפוליטיקה הישראלית נזילה עוד יותר מהאינטרנט, ומה שמסתמן ביום שלישי כאישור אפשרי בקריאה טרומית של החוק לפיזור הכנסת, עשוי עד צהרי יום רביעי להשתנות עד כדי שהחוק לא יוגש כלל. ההשוואה מתבקשת: במהלך פרלמנטרי כזה ממש, החל לפני כשנתיים תהליך הפלתה של ממשלת נתניהו. אלא שגם אם החוק יעבור, כדאי למי שמבקש לגזור גזירה שווה בין האירועים להיזהר קצת.
חיים רמון טווה את הפלת נתניהו בתהליך ארוך ומחושב, שלוח הזמנים שלו השתבש מסיבות חיצוניות (בעיקר האמריקנים, שלא מילאו את התפקיד שרמון ייעד להם), אבל היה בו יופי פוליטי של רשת קורים עדינה וסבלנית. נתניהו עצמו, כמובן, היה האחראי העיקרי לנפילתו, אבל רמון חיכה לו בכל סיבוב: חיזור ארוך אחרי דוד לוי הוביל לפרישת גשר מהקואליציה על עניין שגרתי כמו אישור התקציב, שיחות ארוכות עם שרנסקי וקהלני סייעו ללכוד את נתניהו בין הימין בממשלתו למרכז, שם פירפר עד שנפל.
הצעת החוק הנוכחית אינה חלק ממהלך דומה. ממשלת ברק אינה דומה לממשלת נתניהו: אז היתה אחידות קואליציונית גדולה בהרבה, אבל בסיס ממשלתי צר ואופוזיציה מלוכדת. היום ברק מחזיק עדיין בקואליציה רחבה יותר, שיש בתוכה יותר סתירות פנימיות אבל גם חוסר רצון בולט לצאת. גם בכנסת הקודמת דיברו על כך שאף אחד לא רוצה לאבד מושב קיים ולצאת לבחירות, שבסופן הוא עלול להישאר בחוץ. אבל האיבה לנתניהו גברה לבסוף על יצר הקיום הפוליטי. כרגע אין איבה דומה לברק, ואין נחישות דומה להפילו. אבו דיס היתה אמורה להיות המקבילה של תקציב 98` – משהו לא חשוב במיוחד, שבגלל ניהול פוליטי לא נכון של ראש הממשלה מביא אותו לאיבוד מנדטים – אבל ראה זה פלא: המפד"ל עדיין בפנים.
מה שמשמעותי יותר הוא שהאופוזיציה היא אחרת. רמון טווה את הפלת נתניהו לאחר שהוא, ואחרים בצמרת העבודה, הפנימו שברק אכן עומד להיות מועמד המפלגה, ושאם חפצי שלטון הם חובה עליהם לעבוד בשבילו. לאריאל שרון אין לוקסוס כזה: סילבן שלום ולימור לבנת, החתומים חתימה שנייה ושלישית על הצעת החוק לפיזור הכנסת, רואים את עצמם מועמדים לראשות הממשלה. להם יש אינטרס שהבחירות לא יהיו עכשיו, אלא לאחר הפריימריס בליכוד, אותם הבטיח שרון עם בחירתו ליו"ר התנועה. ומי שחולם בלילות על החלפת השליט הנוכחי, אינו פועל עבורו בימים באותה דבקות.
לא פלא שהאופרייטור הפוליטי העיקרי של שרון הוא כרגע דווקא המגיש המקורי של הצעת החוק, אביגדור ליברמן, שאיננו – נכון להיום - איש ליכוד. אבל גם לליברמן תכניות משלו, הנוגעות לו אישית ולנתניהו, אם וכאשר ייחלץ מצרותיו המשפטיות.
שרון מדבר על ההצבעה הנוכחית כעל עוד נגיחה של איל ברזל לקעקוע הקואליציה, משהו שאולי לא יצלח בפני עצמו אבל יהיה חלק מתהליך ארוך טווח. נכון לעכשיו, אף אחד לא ממש רואה את הצעד הבא בתהליך הזה, וכך יהיה עד שיהיה לימין מועמד חליפי מוסכם.