באה מאהבה

סידני 2000 היה אירוע נחוץ וחיוני, שנתיים אחרי התגלות פרשות השחיתות סביב הליך בחירת הערים המארחות, בעשור בו כשלו 110 חברי הוועד האולימפי הבינלאומי בבחירת הערים המארחות (אטלנטה היתה פיאסקו מסחרי, אתונה הימור קשה לגבי יכולת הארגון).
הרחק מרוב מדינות העולם, בשעות לא נוחות לטלוויזיה האמריקנית, ראה העולם שהאפקט הרגשי של המשחקים האולימפים, על האנשים שמשתתפים או צופים בהם, עצום. עוד דבר שהתברר בסידני הוא שהרעיון האולימפי איננו תלוי בתנועה שמנהלת אותו. הוא חלק מטבע האדם, לפחות זה האוסטרלי. אבל על התרומה של סידני למשחקים האולימפיים יכתבו טורי עיתונים ומאמרים. מה שהמשחקים האולימפיים השאירו לסידני ואוסטרליה הוא דבר מעניין הרבה יותר. כן, אתם הולכים עכשיו לקרוא עוד משהו על ריצת ה-400מטרים ההיא של קת'י פרימן.

הלאום: ספורט

פרימן היא דבר שונה ממוחמד עלי, ג'סי אוואנס, או נציג ערבי בנבחרת ישראל. כי ספורט הוא לא סתם מראה של החיים באוסטרליה. לא מדובר בסמל, מדובר בעניין עצמו. ספורט הוא ההגדרה העיקרית של הלאומיות במדינה הזו. המושג "אוסטרלים" לא היה ממש קיים עד סדרת משחקי קריקט מול אנגליה ב-1878. המשחקים ההם הגדירו ברגע אחד עם באוסטרליה, עם שמצטיין גם בספורט.
ולכן, החשש הגדול ביותר באוסטרליה לפני המשחקים לא היה כמות המדליות שתושג. האוסטרלים ידעו שהם יהיו מעולים. החשש התמקד דווקא בטקסי הפתיחה והסיום. האם אוסטרליה תיראה לעולם הרחב כאומה רדודה מבחינה תרבותית? מתברר שהם לא נראו לעולם רדודים תרבותית, אלא דווקא אנשים שעשו צעד סמלי יפה כלפי העם הקורי, שאיבד את עולמו מאז התיישבות האדם הלבן באוסטרליה. העולם מסתכל לעתים כל כך נדירות לכיוון אוסטרליה. והתגובות החיוביות של העולם לטקס הפתיחה היו כמעט תגלית.
עשרה חודשים קודם לכן אוסטרליה עוד התלבטה. במשאל עם על המשך הזיקה לבית המלוכה האנגלי, המסורת האנגלו-סקסית עוד ניצחה. בחודש מאי, בצעדת חצי מליון אנשים בסידני למען פיוס עם האבוריג'ינים, הממשלה הימנית לא השתתפה.
בתשעת הימים שחלפו בין טקס הפתיחה ועד גמר ה-400, עברה אוסטרליה שינוי שקשה פשוט לדמיין אותו. את הוויכוחים הזהירים בנוסח: "האם צריך להוריד את הדגל הבריטי מהדגל האוסטרלי?" החליפו אלמנטים אקולוגים שעסקו בפיוס עם בעלי הארץ המקוריים. מאות אנשים, לבנים, הביאו דגלים אבוריג'ינים לאיצטדיון ביום הריצה. אולי השינוי הבלתי הפיך בכיוון התרבותי של אוסטרליה הושלם כבר אז.
אבל שינויים הם דרמטים הרבה יותר כשהנסיבות הם הירואיות. וכשקת'י פרימן, בת שבט הקוקו-ילנג'י, הביאה מדליית זהב ביתית באתלטיקה, אוסטרליה עברה שינוי. היא חגגה אותו. העיתון הגדול ביותר באוסטרליה צבע על השער את דגל אוסטרליה בצבעי הדגל האבוריג'יני. 122 שנים אחרי שאוסטרליה הגדירה לעצמה קיום עצמאי במשחק קריקט, היא הגדירה לעצמה זהות חדשה בטקס פתיחה, הדלקת לפיד אולימפי וריצת 400 מטרים. זה מה שהמשחקים האולימפיים עשו לאוסטרליה.

סוד ההצלחה של סידני

צריך לקוות שהתנועה האולימפית תבין למה המשחקים הצליחו בסידני, ובלילהאמר ובברצלונה. שתבין שסוד ההצלחה של משחקים אולימפיים הוא לא בכסף וברווח. לא בשעות שידור שיתאימו לצופה האמריקני. או לצופה באירופה. ולא בספונסרים. זה פשוט. המשחקים האולימפיים יהיו הצלחה עצומה בכל פעם שיגיעו אל עיר מאוהבת בספורט.
לא עיר בה קהל גדול אוהד מאד את קבוצת הכדורגל שלו. עיר שמתקיים בה קשר רגשי בין אדם לכדור, אדם למסלול, אדם למקפצה בגובה של שלושה מטרים, בין אדם לפטיש, למזרון ההיאבקות, לסרט של התעמלות אמנותית, לסירת סולינג, קאנו, חץ וקשת, מגן שיניים, רשת בדמינטון, אוכף על סוס, סוס סמוכות, משוכה ומחבט בדמינטון. או במלים קצת יותר ברורות: הקהל הוא שעושה את המשחקים האולימפיים. הקהל הוא הקריטריון. לא איזה איצטדיון או איזה רכבת תחתית חדשה ומהירה.
הרעיון האולימפי חזק מתמיד אחרי סידני 2000 כי חלום מדליית הזהב האולימפית קרוב ונפוץ מתמיד. לפני 12 שנים בסיאול זכו ארצות הברית, ברית המועצות ושתי הגרמניות ב-139 מדליות זהב. שאר העולם זכה רק ב-103 - כמעט 60 אחוזים ממדליות הזהב.
אחרי 301 תחרויות בסידני יש לארצות הברית, גרמניה וכל חלקי ברית המועצות, רק 98 מדליות זהב - פחות משליש. 11 מדינות הגיעו ל-10 מדליות זהב בסידני. יותר מבכל אולימפיאדה קודמת. בפעם הראשונה מאז מינכן 72', ולמרות שמספר התחרויות עלה מאז ב-60 אחוזים, לא זכתה שום משלחת ב-100 מדליות.
בין המדינות העשירות במערב השוויון האולימפי כמעט מוחלט כיום. לארצות הברית 39 מדליות זהב. גרמניה, עם שליש מאוכלוסיית ארצות הברית, זכתה ב-14. מדינות מעט יותר קטנות, כמו צרפת ובריטניה, זכו ב-13, ו-11 מדליות זהב (בהתאמה).
ובכל זאת מספר מדינות תוגמלו יפה על ההשקעה שלהן בספורט. הוועד האולימפי האוסטרלי ציפה ל-60 מדליות מהן 20 מזהב, ופספס במעט את הציפיות (58 ו-16). בעיקר בגלל כמה אכזבות בבריכה. אבל האוסטרלים הגיעו להישג פנטסטי אחר. הם זכו במדליות ב-21 ענפים. רק האמריקנים הרוסים והגרמנים הגיעו להישג דומה. והמדינות הללו גדולות מפי 4 עד פי 14 מאוסטרליה במספר תושביהן.
ולמצליחה קצת מפתיעה (בעיקר למי שעוקב אחרי כדורגל): את הקפיצה הדרמטית ביותר מאז אטלנטה עשתה בריטניה. ארץ הלוזרים האצילים מאסה כנראה בתדמית הזו. ממדליית זהב אחת של סטיבן רדגרייב המופלא באטלנטה ל-11 בסידני (בינהן עוד אחת של סטיבן רדגרייב המופלא). שיא מדליות זהב לבריטניה מאז הפרה-היסטוריה באנטוורפן ב-1920. למה זה קרה? תתפלאו - כסף. הלוטו הבריטי, שנוסד לפני כשש שנים, החל להעביר תקציבים גדולים מאד לספורט האולימפי.
כל זה במערב. אבל הרעיון האולימפי חי כי להבדיל מהחלום לארח אולימפיאדה, החלום לנצח בה לא תלוי לחלוטין בכסף. קובה מסרבת ליפול למרות חרם כלכלי חונק של ארצות הברית. לא תמצאו אותם בשחייה או ברכיבה על סוסים (או בכל ענף אחר שמצריך מתקנים יקרים). אבל בכל מקום שהכישרון מספיק – אגרוף, אתלטיקה, רוב ענפי הלחימה – קובה ממשיכה להדהים. מדינות רעבות כמו מוזמביק וצפון קוריאה לקחו מדליות יוקרתיות. מדינות עניות כמו קניה ואתיופיה הן פשוט מעצמות אתלטיקה. ומדינות מזרח אירופה הצנועות - רומניה, אוקראינה, הונגריה, פולין וסלובקיה - לא מצליחות פחות מהשוק האירופי הטובל בכסף.

קצת קרדיט לרוסים

ונקודה נוספת לגבי מזרח אירופה: שנים דיברו על "המכונה הסובייטית", כאילו היכולת של ברית המועצות בספורט נובעת משיטה ממשלתית קשוחה, בנוסף לחשדות סמים כבדים. הגיע הזמן לתת לרוסים קרדיט. למרות כלכלה מתמוטטת, רוסיה (32 מדליות זהב) זוכה באותו אחוז מדליות כמו שהשיגה כחלק ממשלחות ברית המועצות. תוסיפו את ההישגים של שאר רסיסי ברית המועצות, ושורה ארוכה מאד של ספורטאים מהמערכת הזו בתוך נבחרות אחרות, ורוסיה נותרה מערכת הספורט האולימפית המצליחה ביותר. הסיבות לא נעוצות כנראה בקומוניזם אלא במסורת של השקעה ומצויינות שעוברת בין ספורט, מתמטיקה, בלט או מוסיקה קלאסית.
את הקרדיט הזה אי אפשר לתת לגרמנים. מאזן 50 מדליות זהב בסיאול ממשיך להדלדל והגיע הפעם רק ל-14. בעשור האחרון נחשפה מערכת הסימום השיטתית של מזרח גרמניה ועם העלמותה נעלמה גם ההצלחה יוצאת הדופן.

ענישה קולקטיבית

ועכשיו על סמים. בטקס הפתיחה של המשחקים הוספה לשבועת הספורטאים הפיסקה: "להתחרות במשחקים חופשיים מסמים", אבל התנועה האולימפית והתאחדויות הספורט השונות המשיכו להמחיש עד כמה המאבק בסמים לא מרוכז. הוועד האולימפי הבינלאומי הוא לא אחד מהמנצחים הרבים של משחקי סידני.
זה החל במעשה שנוגד כל עקרון של צדק - הרחקת משלחות שלמות על סמך תפיסת כמה מספורטאיה. השיטה הזו כמובן לא תעמוד בשום בית משפט שפוי בעולם. משקולן בולגרי שערער על ההחלטה קיבל כמובן את זכותו להתחרות לאחר שהתברר שבדיקות הסמים שלו היו שליליות. הבעיה בשיטה הקולקטיבית הזו נעוצה בעובדה שהתנועה האולימפית מלאה בחברים, מהמזרח ומהמערב, ששורשיהם בממסדים לא דמוקרטים (בינהם סמארנש עצמו, שהיה שר בממשלתו הפשיסטית של פרנקו).
הבעיה השניה היא תחושה חזקה מאוד שיש ספורטאים שצריכים לענות על שאלות, בעיקר אם הם מארמניה וסין, ויש מדינות שלא חייבות לענות על אותן שאלות. הניסיון להסתיר את בדיקת הסמים החיובית של סי.ג'יי האנטר, אלוף העולם בזריקת כדור ברזל, הוא הוכחה ברורה שהתנועה האולימפית לא תעיז להתעסק עם האמריקנים. השמועות מדברות שעוד חמישה אמריקנים לא התחרו בסידני משום שנתפסו משתמשים בסמים. ספורטאים אמריקנים אולי לא מחוסנים מבדיקות אבל מחוסנים מההשפלה שעוברת על רומנים או ארמנים בחשיפת שמם.
תחושת האי שוויון מתחזקת כשבוחנים את החנינה המפוקפקת שקיבלה מרלין אוטי הפופולארית ושורה של אתלטים בריטים, והשתיקה שעוטפת את הישגיה של אינגה דה-ברויין ההולנדית. התחושה היא של איש שוויון. דה-ברויין היא אחותו של פסול סמים הולנדי, וגיסתה של מישל סמית' האירית, שכמוה הגיעה משום מקום בכדי לזכות בשלוש מדליות זהב באטלנטה ונפסלה בגין שיבוש בדיקות שנתיים אחר כך.
הבעיה נוספת, ואולי חמורה מכולן, היא אי התעסקות עם פשע טיפה יותר גרוע משימוש בסמים - מתן סמים לילדים. המתעמלת הרומניה שנתפסה (והעניין טושטש כאילו כביכול מדובר בתרופה נגד שיעול) עברה את אותו מסלול חיים שעוברת כל מתעמלת רומניה. מגיל 6 או 8 היא במערכת תובענית בה מאמניה שולטים בכל דבר שהיא אוכלת, בטח בכל תרופה בה היא משתמשת. מי שראוי כאן לענישה מאד משמעותית היא דווקא המערכת ולא המתעמלת.
ובכל זאת סביר להניח שבסידני רמת השימוש בסמים היתה נמוכה יחסית. עדות אחת היא היעדר שיאים עולמיים באתלטיקה לראשונה מאז 1948. סיבה אחרת היא הנהגת בדיקות דם לגילוי סמים. בדיקות הדם הללו הכריעו את דירוג המדליות. משפורסם דבר הבדיקות השעתה סין עשרה אחוזים מהמשלחת שלה. התוצאה היתה אפס, כן אפס, מדליות בבריכת השחיה, רק שש שנים אחרי ששחייניות סין זכו ב-12 מ-16 מדליות זהב באליפות העולם. סין גם לא זכתה בשום מדליית זהב באתלטיקה, ענף בו היא מחזיקה ברוב שיאי הריצות הארוכות לנשים. ללא בדיקות הדם סביר להניח שסין הייתה לוקחת כמה מדליות מהאמריקניות בבריכה ומסיימת בראש דירוג המדליות.

שיאים עולמיים

התחושה ערב משחקי סידני היתה שבריכת השחייה, בגלל המסורת האוסטרלית בענף, תהיה מוקד המשחקים. זו לא התחושה אחרי נעילת המשחקים. האתלטיקה נשארה הסיבה העיקרית בגללה בכלל עושים את המשחקים האלו. ובכל זאת לא היו שיאים עולמיים באתלטיקה, בפעם הראשונה ב-52 שנים. הבעיה לא היתה בסידני. הבעייה הייתה בשיאים: כמעט כל השיאים בספר הם תוצאה של מסלולים מיוחדים בספרינטים, בדיקות סמים חסרות בזריקות ובמקצועות הנשים, או ריצות יחיד מתוכננות במרחקים הארוכים. שבירת שיא עולמי היום היא הפקה טכנית. המשחקים האולימפיים הם תחרות במשמעותה העליונה ביותר. שיא אחד כן נשבר באיצטדיון האתלטיקה: 23 מדינות לקחו מדליות זהב. והשיא הזה חשוב פי מאה מאיזה 19.32 שנ' או 2.45 מ'.
כל פן של תחרות גדולה נמתח אל המקסימום. המסורת היתה מפוארת מתמיד כשאתיופיה ניצחה והוסיפה עוד מדליסט ב-5,000, 10,000 ומרתון. עם רצים שונים בכל ענף. הסנסציות פגעו במחוסנים ביותר: הישאם אל גרוג', ברנרד ברמסאי ו-ווילסון קיפקיטר. עם אלופים גדולים אחרים, מריה מוטולה, איבן פדרוסו, ג'ונתן אדוארדס, נעשה צדק. היו גם כמה מפסידים שיהיה קשה מאד לשכוח. כמו סוניה אוסליבן או פול טרגט שלקח את גברהסילאסי, שבע שנים בלתי מנוצח, אל הכרעה של סנטימטרים ב-10,000 מטרים.
ויש גם מעבר, הרבה מעבר, לשיאים עצמם. למשל שעל אותו מסלול רצות מרלה רניון, החצי עיוורת ונוריה מהה-בדיבה מאלג'יר, המנצחת, ב-1,500. איזה אומץ צריך להיות כדי להיות עיוור שמתחרה מול רואים? מאיזה חומר בנויה אלופה אולימפית שבאה מאלג'יר של היום? אז למה לדבר בכלל על שיאים עולמיים? לא חבל?
וכל זה עוד לפני מייקל ג'ונסון ומריון ג'ונס ובלי האירוע המשמעותי ביותר במשחקים האלו ובתולדות הספורט האוסטרלי: קת'י פרימן.

הספורטאים

אייברי ברנדג', הנשיא השובניסט-גזען-מתנשא של התנועה האולימפית בשנים 52-72 אמר פעם:"המיקצוענים הם שכירי חרב, והספורטאים האולימפיים הם לוחמים פטריוטים". איזה שטויות. אנשים עצומים שבמקרה מתפרנסים מספורט עשו את האולימפיאדה הזאת.
הרעיון האולימפי חזק כמו בעבר מפני שסטיבן רדגרייב, חולה סכרת, זכה במדליית זהב חמישית רצופה בחתירה. כי פליקס סבון יכול לערוק בכל רגע שבא לו. לעזוב את קובה ובתוך 25 ימים הוא כבר יהיה בזירה בקרב של 20 מליון דולר, אבל הוא לא עושה את זה. מעדיף לחיות בצניעות ולנצח עבור קובה, שודד בנקים אמריקני. כי בירגיט פישר זוכה בזהב שישי ושביעי בקאייקים. בהפרש של 20 שנה מהפעם הראשונה שלה. כי אתה שומע בפעם הראשונה שאלכסנדר קרלין העצום, שהפסיד קרב ראשון ב-13 שנים ביווני-רומי, הוא גם משורר. כי פו מינג-קסייה מספרת שבגיל שמונה הייתה רואה את הוריה פעם בשנה (הם היו מגיעים לתחרויות קפיצה למים בהן השתתפה. היא היתה יודעת שהם היו שם בגלל קופסת ממתקים קטנה שציפתה לה בחדר ההלבשה). כי היילה גברהסילאסי חיכה בסיום מקצה מוקדמות לרץ מאריתריאה וחיבק אותו. מחאה שקטה ואמיצה של איש שקט נגד מלחמה איומה. כן, רוב האנשים האלו עשירים. אבל איזה סיפורים. פנטסטי.