שבת במשפחה

ב-1925 הונהג בסלוניקי חוק שהיהודים כינוהו "חוק השבת". חוק זה קבע שיום ראשון יהיה יום המנוחה הכללי והמסחר בו ייאסר, וכך למעשה נכפו על הסוחרים היהודים שני ימי שבתון בשבוע. סלוניקי נודעה בעולם היהודי דאז כמקום היחיד שבו נסגרו כל בתי המלאכה והמסחר בשבת, ותושביה היהודים התגאו בכך מאוד. אולם "חוק השבת", שנועד להחזיר לעיר את צביונה הנוצרי, הקשה מאוד על הסוחרים היהודים. בהשפלת עיניים הם פתחו את חנויותיהם בשבת, וסלוניקי איבדה את שארית צביונה היהודי.
בשבת שעברה הפגינו אנשי שינוי ומרצ בקניונים של הקיבוצים שפיים וגן שמואל נגד הצעת "חוק השבת" של קבוצת ח"כים (מפד"ל, ש"ס, עבודה ומרכז) לאיסור המסחר בשבתות. בתמורה, הציעו היוזמים, תותר פעילות מוסדות תרבות ואמנות ואולי אף תחבורה ציבורית. אנשי שינוי ומרצ הציגו בזעם את היוזמה הזאת כהונאה ואחיזת עיניים של הדתיים. תמורת השבתת מרכזי הקניות בקיבוצים, אמרו, הם רוצים להעניק מה שכבר ממילא קיים, שהרי אירועי תרבות ואמנות מתנהלים באין מפריע.
דוברים אלה, שהגנו על המסחר השוקק בשבתות, התנהלו כאילו הציבור החילוני כולו עומד מאחוריהם, וכל שנותר הוא להזהירו מפני התרמית העונתית של הדתיים. זה כבר נשלט השיח החילוני על ידי קבוצה קטנה של דוברים המציגה עמדה פשטנית של החופש מדת הרצוי לחילונים. גם הם, כדוברים דתיים, עושים פוליטיזציה של הדת ולנוחותם מציגים תמיד משוואה מקוטבת: מצד אחד הדתיים, שלעולם הם גזלנים המוצצים את כספי המדינה ורוצים לכפות אורח חיים דתי, ומולם הרוב החילוני שהוא נאור והגון, תורם למדינה ומבקש רק שלום וחופש.
אבל השבת היא סוגיה מורכבת שחוצה את הגבולות השגרתיים בין דתיים לחילונים, מפני שחילונה של השבת אינו נתפש בקרב החילונים כשאלה של חופש פולחני. קודם לכל, המסחר בקניוני הקיבוצים הוא תחרות עזה לחנויות בערים, שבעת מיתון היא מכאיבה שבעתיים. לכן ארגוני הסוחרים מאיימים שאם יימשך המסחר בקיבוצים בשתות יפתחו גם הם את חנויותיהם בערים כדי להחזיר את הלקוחות. מובן שמהלך כזה יכביד על עובדים שכירים שיידרשו לעבוד בשבת, וגם יפגע בקסמה המשפחתי של השבת.
השבת היא גם סמל יהודי ציבורי, חלק בלתי נפרד מן הזיכרון היהודי. יש ציבור חילוני גדול שרוצה לחבר בין שאיפתו לחופש מדת ובין אורח חיים ציבורי שיש בו אלמנטים יהודיים. חילונים רבים רואים ביהדות סוג של קשר ושייכות למשפחה גדולה שיש לה היסטוריה וזכרונות, ימי אבל משותפים ושמחות קטנות, מנהגים ומסורות, דפוסי חשיבה והומור, בקיצור, כל מה שהופך משפחה למשפחה. דווקא בשנה האחרונה, כאשר הזהות היהודית של המדינה מותקפת על ידי פלסטינים מבית ומחוץ, מגלים ישראלים רבים, ובכללם ליברלים מובהקים, שהאופי היהודי של המדינה חשוב להם. הם מדברים על אותם פכים קטנים, כמו השבת והחגים, כיקרים לליבם.
לרוב החילוני יש קולות מגוונים שאסור להשתיקם. האופי הציבורי של השבת אינו צריך להיקבע בחוק אלא במשאל עם. אם אפשר שנקבע את גבולותיה החיצוניים של המדינה בדמוקרטיה ישירה, כל שכן ראוי שנעשה זאת לגבי גבולותיה הפנימיים.