עברו כל גבול

המאורעות של הימים האחרונים, ולמעשה גם של השנים האחרונות, מנפצים כמה מן התקוות המבטיחות ביותר שתלו בהסכמי אוסלו. קודם להיותי איש ימין, הייתי בעבר, בשנות ה 80, חבר שלום עכשיו, ואני זוכר כיצד דיברנו אז על היתרונות של הפסקת הכיבוש והקמת ישות פלסטינית עצמאית על ערביי ישראל. ברגע שהכיבוש ייגמר, אמרנו, וברגע שהפלסטינים בגדה ובפזורה יזכו לממש את זכותם להגדרה עצמית, יוכלו ערביי ישראל להשלים עם ישראליותם, ולחיות בהרמוניה מתוך השלמה עם מדינתם. מה שקרה בפועל הוא ההיפך הגמור: הרשות הפלסטינית מנצלת את מעמדה ואת היכולות שהוענקו לה בעקבות הסכמי אוסלו, כדי להפוך את ערביי ישראל לבעלי – ברית במאבקה נגד המדינה. כך למשל, הטלוויזיה והרדיו הפלסטיני משדרים בכל יום תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, ובשנתיים –שלוש האחרונות, גם תעמולה אנטישמית במובהק. תעמולה ארסית זו נקלטת היטב בכפרי הערבים ועריהם שבתוך הקו הירוק, והיא מכילה גם קריאות, בדרגות מובהקות שונות, להשמדת היהודים כגזע שמסכן את האזור ואת העולם כולו. שטיפת המוח הזו, שאזרחי ישראל הערבים חשופים לה באופן יום-יומי, מביאה לתוצאות, והתוצאות הן הרות גורל.
אותו הדין חל גם על הלחצים שמפעילה הרשות הפלסטינית וסוכניה על ערביי ישראל באופן יום-יומי: מפריבילגיות מסחריות וכלכליות בתוך הרשות, לאלו מהם המוכנים לשתף פעולה עם הקו הרשמי של הרשות; ועד לסנקציות קשות על אלו שאינם מוכנים לסור למרותה.
הסנקציות כוללות אפילו מעצרים בעת ביקור בשטחי הרשות, וכמובן הכבדה על פעילויות מסחריות שם. בשנים האחרונות אף ניכרת פעילות של סוחרים פלסטינים בתוך יישובי הערבים שבקו הירוק, במיוחד בירושלים.
כך קרה, שבמו ידינו הענקנו לרשות הפלסטינית אמצעים לחבק חיבוק לאומי אגרסיבי את ערביי ישראל: חיבוק שיש לו פן תעמולתי מחד, ופן אינטרסנטי-כלכלי מאידך. בכך הולכת ומתרקמת לנגד עיננו התמונה בה ערביי ישראל כציבור, פועלים לראשונה מאז 1948, לא רק כדי לשרת את האינטרסים החברתיים של עצמם, אלא כדי לשרת אינטרסים של גוף מדיני זר ועוין לישראל, או למצער, שנמצא בניגוד אינטרסים חריף עם ישראל – הלא הוא הרשות הפלסטינית.
התרופה למצב זה היא מורכבת ביותר. מחד – ברור שעל מדינת ישראל להפעיל יד קשה כנגד אלה העוברים את הגבול שבין הפגנות ומחאות מן הסוג הלגיטימי בדמוקרטיה, ובין הפגנות ומחאות המתפתחות לאלימות קשה, ומקבלות צביון של פוגרום בפוטנציה. חשוב בהקשר זה לדחות את טענתם הצבועה והמתחסדת של חלק מחברי הכנסת הערבים, המשווים סגירת כבישים בידי ערבים לסגירת כבישים בידי שופטים יהודיים, ומתלוננים על יחס מפלה של המשטרה, המשתמשת נגדם בכדורי גומי ובאש חיה. התשובה לטענתם ברורה: למרות שמפגינים יהודיים אכן סגרו לעיתים כבישים, ואני מגנה זאת בכל תוקף, ושופטים יהודיים מנעו הוצאת סחורה ממקומות עבודתם, מעולם לא קרה שמפגינים יהודיים רגמו את המשטרה באבנים ובבקבוקי תבערה. מעולם לא ראינו שובתים מן המגזר היהודי המנסים לשרוף את המפעל, אזורי תעשיה, בנקים, תחנות משטרה ותחנות דלק. גם לא ראינו תופעות המזכירות פוגרומים מן העבר היהודי, כמו הוצאת אנשים מרכבם על פי מוצאם, ושריפת רכבי יהודים, ויהודים בלבד העוברים בכביש. המימד הלוחמני, האלים והגזעני שבהפגנות האחרונות, מעבירם מקטגוריה של מחאה חריפה שעל הקו שבין מותר אסור בדמוקרטיה, אל תוך התחום השחור משחור של מרד בשלטון, ושל מהומות בעלות אופי גזעני מובהק. עם תופעות אלה אין להשלים, ומי שמעורב בהסתה ובביצוע של פעולות מעין אלו, חייב לעמוד לדין ולשבת בכלא לפרקי זמן ממושכים, למען יראו ויראו.
הפן השני הוא טיפול דחוף במאווייהם וברמת חייהם של ערביי ישראל. אין ספק שחובה על מדינת ישראל לדאוג מייד לשדרוג מערכת החינוך במגזר הערבי, מגן הילדים ועד האוניברסיטה, על מנת לאפשר לצעירים הערבים השתלבות נאותה במערכות המדינה המודרנית ובכלכלתה. דבר זה, יהיה בו כדי לשפר את היחסים שבין יהודים וערבים, ולהוריד את תחושת הקיפוח החזקה של בני המגזר הערבי. לטווח הארוך יש להתחיל בתכנית מדורגת לשילובם של כל הערבים בכל מעגלי החיים במדינה, כולל תכנית חכמה לשילוב קבוצות מן המגזר הערבי לשירות מלא בצה"ל. מהלך שכזה עשוי להגביר את תחושת השיתוף שבין יהודים וערבים, בהגנה על מדינתם, ובהקטנת מתחים.
לסיכום, יש להחמיר עם הבדלנים המסיתים למרד, ויש לטפח את מגמת ההשתלבות. ודבר אחרון, חשוב לא פחות, יש לפעול לחציצה-הפרדה בין ערביי ישראל והרשות הפלסטינית, דבר שיתאפשר בעיקר לאחר קבלת הסכם הקבע. אין סיבה שערבים ויהודים לא יבקשו לבקר בשטחי הרשות, אך יש לדאוג להפרדה ברורה בינם לבינה. ובאותו עניין, על ישראל להפעיל את כל מנגנוני הלחץ האפשריים בארץ ובעולם, להפסקת ההסתה נגדה באמצעי התקשורת הפלסטינים, ואם זה יתגלה כבלתי אפשרי, אין למדינת ישראל ברירה אלא לפעול לאלתר להפסקה פיזית של שידורים.

ד"ר יובל שטייניץ, ח"כ מטעם הליכוד