חנוך לוין בגירסת לייט

עם צאת מחזהו החדש של חנוך לוין ז"ל, "רווקים ורווקות", שיוצג החל מהשבוע על במת תיאטרון הקאמרי, נדמה שחומריו של לוין הופכים, סופית, נתונים לאינטרפרטציה אישית של פרשניו הנוכחיים. זה לא 100 אחוז לוין וזה מרענן.
"רווקים ורווקות" היא קומדיית מצבים בבימויו של אלדד זיו ובהשתתפות רמי ברוך, אורנה בנאי, נדב אסולין, עירית קפלן ואלון דהן. זו הפעם הראשונה שזיו מביים מחזה של לוין, והוא מצליח, באופן מרשים, להתנתק מהמקור עד גבול הסביר. לוין כתב קומדיה על בדידות ואהבות אבודות וזיו מיקם את הדמויות באייטיז ובחר שחקנים צבעוניים במיוחד, לאו-דווקא במובן הגרוטסקי. גם התפאורה של רות דר והתלבושות של שרה כהן מנערות את המחזה ומזריקות בו אנרגיות חיוניות, שלא לדבר על המוזיקה של דני סנדרסון, שמעניקה לטקסט השנון של לוין את החיוך והקריצה האופייניות לאיש.
זיו, חובב מוזיקה ידוע, אמר עוד לפני תחילת החזרות כי בכוונתו להחזיר לבמת התיאטרון את הנגנים, ואכן, המוזיקה של סנדרסון מבוצעת על-ידי נגן המארימבה מארק מושייב, הבסיסט עדי הר צבי והאקורדיוניסט עמרי ריבלין, שממוקמים בתוך חלון-מראה, כמו תמונה על הקיר. עבור סנדרסון מדובר בפעם הראשונה בה הוא כותב מוזיקה לתיאטרון, והתוצאה נשמעת, לפחות בחזרה הגנרלית, מצוינת.
כל הדמויות בהצגה "רווקים ורווקות" מוכרות בווריאציה זו או אחרת לחובבי לוין: דמותו של זניידוך, שוביניסט, אגואיסט ושונא נשים אומלל ("הרי את קיימת, נכון, אז למה להדגיש?" או: "אישה היא המיה חרישית קצת רחוקה שמקיפה אותך ועוזרת לך להירדם") שמעדיף להעביר את החיים בעיניים עצומות ולאפשר לנפש לשקוע לוואקום השינה ("השינה היא השוקולדה של הנפש, תשוקה שלא הרווה לעולם, טעם החיים") , מאשר להתמודד עם הכיעור שהעולם מייצר לעתים; פלוציקה ובולבה, דמויות שרוקמות חלומות בהקיץ ומפנטזות על חיים אחרים ומערכות יחסים משמעותיות שלא יהיו; ואויסטווינד, הדמות הליימעכית, מעין שייריים בלתי מחייבים של אנושיות מפרפרת או צל עמום של דמות משנה. קצת קשה לנתק את אורנה בנאי מהלימור גם בתפקיד פלוצקה, והשילוב הבלתי מתבקש בינה לבין האינטרפרטציה של זיו מעניין. עירית קפלן כמו נוצרה עבור התפקיד שקיבלה, ורמי ברוך, שיצירתו של לוין לא זרה לא ("הזונה מאוהיו") משתעשע ומשעשע בתפקיד זיינדוך.
למרות שמדובר מחזה מאוחר יחסית של לוין, גם בו חוזר כאמור העיסוק בבדידות, באהבות אבודות, בחיטוט ובחיפוש כואב אחר האוטופיה הבלתי קיימת. השוני הוא במשקל; הפעם מדובר בשעה ועשרים של לוין-לייט.