ביתן 6

1.

הזכרונות, השראתי היחידה, והם קטנים ותזזיתיים כפלחי לימון, כבדים ורכים ככדורי צמר, קלילים ומרשרשים כחפיסת סוכריות צבעוניות, חוויות עגומות ומסעירות כאחת, חיי, והם מסתיימים כאן, כך הובילו אותי השנים, אני לא עשיתי כלום, בחיי, אולי עליתי על האוטובוס הלא נכון, מקרטע שכמותו, הייתי צריכה לדעת, איך הוא עלה פתאום על דרך חתחתים, קפנדרייה מפוקפקת, ואני לא אמרתי דבר, רק ראיתי איך הנופים משתנים כך לפתע לנגד עיני, ונשענתי על מושב האוטובוס הלח, ועכשיו אני כאן, את מי כבר יש לי להאשים. יש לי רק מיטה נמוכה וארונית, רכוש לא רב, זה נכון, וכתונת ורודה, הם הכריחו אותי ללבוש ואני לא מאנתי, מסתובבת במסדרונות, רוח רפאים ורדרדה, מפריכה חיוכים צבעוניים לעברן של הזקנות, יכולתי אמנם לבחור פיג'מה כחולה, כמו זו של חיים, אבל מצאה חן בעיני הכתונת, כך העניין הופך ממשי יותר, והם אפילו נעלו לי את שאר הבגדים, עד כדי כך. גם וורן אוהב כותנות, הוא תמיד אמר שהיה רוצה לראות אותי ישנה בכתונת מלאכית מתוקה, ואני דמיינתי עצמי על מיטת אפיריון, כמו בארמון פונטנבלו, אבל לחדר הקטן עם הסדינים המטונפים זה פשוט לא התאים, הוא היה חייב להבין את זה, הרי אין דבר עגום יותר מנסיכה ישנה על מזרן מלוכלך, עדיף כבר לוותר על הנסיכיות המדומה ולהשתלב בחן עם המיטה המסואבת, כך נעים יותר. פה דווקא המיטה נקייה למשעי, הם מחליפים מצעים כל כמה ימים, תמיד אני מחכה לראות אם קיבלתי היום את הפרחים הכחולים או הוורודים, ככה זה פה, עוטפים אותך בפרחים, ואני שוכבת ורודה כולי בין נאות התפרחת, מפריחה סלסולי עשן, גידול דרקוני בשדה אביבי תמוה, לפני ששמחה המנקה תיכנס לחדר, היא וסמרטוטה לפניה, ותצעק עלי כתמיד, אסור לעשן פה, ואני אחייך בהבנה, כי פה הרי מותר הכל. שמחה השמנה והחביבה, מצאה לה עבודה, לגהור תחת רגליהם המורמות של אנשים הזויים בפיג'מות, טוב, אלו אכן לא משאירים לכלוך רב, מרחפים ממקום למקום באיטיות ולא משאירים אחריהם דבר, בניגוד לשאר האנשים, שמותירים אחריהם שביל ריר חלזוני, שעקביהם נוקשים בגסות על הרצפה, ניתן להבדיל רק לפי ההליכה מי שייך לכאן ומי לא, מי סתם מבקר מפוחד של קרוב משפחה אומלל, המהלך בעצבנות, מחפש רופא זה או אחר, מציץ בהססנות לאחד החדרים ועיניו פוגשות את מבטו החלוש של אחד המקומיים, שטרדו אותו משנתו, אך לא אכפת לו דבר, לאט לאט ישרך רגליו לעבר השרותים שממול, גם זו משימה קשה לפעמים.

2.
צבע צהוב-בננה, מכל הצבעים שבעולם… צבעים על פי שמות של פרות, גופיית אפרסק, חולצות על פי שמות של מאכלים, חולצת משי בצבע חרדל, בחיי! לארוחת הבוקר תמיד לחמנייה זהובה זעירה מרוחה במרגרינה ודבש, וביצה קשה שאת קליפתה פיצחתי על ידי נקישה עדינה בשולי השולחן, וחיים זועק ברקע, סוכר, סוכר, למה אף פעם אין כאן סוכר על השולחנות, הרי צריך להמתיק את דייסת הסולת הלבנבנה-אפרפרה, הניגרת חלושות מפיהן של הזקנות, זאטוטות בחלוקים רפויים המגלגלות בלשונן את הנוזל הסמיך, וצלחתה של ג'ולי היושבת מולי עם פרוסת מלפפון וחצי עגבניה ואומרת, בואי נצא החוצה לסיגריה, גם ככה אכלתי יותר מדי. ובחוץ קיץ מטורף, שמש בולענית, שולחן עגול קטן שסביבו מדדים כל המעשנים, עוד יום כאן, אני וג'ולי וגדעון ושולה, וחיים, ושמחה מתרוצצת סביבנו, אסור לאפר על הרצפה, וכמה שיחים עלובים מציצים בנו מהצד, דוממים בחום המעיק, והאחות פורצת החוצה ובחיוך מתוק מזמינה אותנו לשיחת הבוקר.

3.
עדר שוורים, לא פחות ולא יותר, שוורים צבעוניים, האדום נוגח בקרניו את הכחול, הורוד מציץ תחת זנבו של הירוק, חגיגה שלמה, עיניהם וקרניהם שחורות וגופם השמנמן רקום בשלל צבעי הקשת, ובתיה אומרת, יכולת לתפור מפית פרחונית או להשחיל חרוזים על חוט, כוכבים זעירים נוצצים וסהרונים מוזהבים, אולי לקלוע סל נצרים קטן, למה דווקא עדר שוורים, ועוד צבעוניים שכאלו, זנבם השחור מקשקש ברעש. מסביבי גדעון מנסר במרץ וג'ולי תופרת חתיכות לבד קטנות, כנפיים צהובות על גופו הרפוי של ברווזון כחול, צוהלת כילדה קטנה, וכולם מקיפים אותה, איזה יופי, רק על השוורים שלי איש לא מביט, מי יתן דעתו על שור צהוב, ובתיה אומרת, תבואו לריפוי בעיסוק, זה מרגיע. עכשיו כולם ביחד לצייר עץ, ידיים עייפות נשלחות אל צבעי הפנדה, חום וירוק, כמו שצריך, איש לא טועה, גזעים וצמרות נולדים כך לפתע, אפילו הזקנות מציירות, ענפיהן עקומים, ובתיה אומרת, כל אחד יתלה את העץ שלו על הקיר, תראו, עכשיו יש לנו יער, היא מחייכת, מרוצה כולה, ועל הקיר צומחים אילנות תמהוניים, מכוערים, אני קמה מכסאי, הענפים מכים בי, ובתיה אומרת, אולי תישארי, תנסי, אני ממלמלת משהו ויוצאת החוצה.

4.
כדורים צבעוניים, כדורי פלא, רוקדים בתוך כוסית פלסטיק לבנה, אנאפרניל ורוד, קלוניקס צהוב, פנרגן סגול, רידוזין ירוק, כמו השוורים, רק צורותיהם שונות, הרידוזין קטנטן וידידותי, האנאפרניל אליפטי, הקלוניקס חמור סבר ופנרגן צריך לקחת רק כשממש צריכים. לכל אחד כוסית משלו, הפתעה, סוכריות קטנות, בלתי מזיקות, רק בשבילך, לבלוע עם מעט מים כשרוברט האח מסתכל, רוברט עוקב אחר תנועות הגרון, גלוק גלוק, מי ששכח רוברט רודף אחריו עם העגלה במסדרון, כוסית הפלסטיק בידו, הכל רשום, מי לוקח מה ומתי, רוברט כבר יודע. וכולם בולעים, אף אחד לא עושה בעיות, מירה וחיים והזקנות, כולם משווים כדורים, כל אחד מונה בגאווה את מספר הכמוסות היומי, הקלוניקס, כך מתברר, הפופולרי מכולם. בתחנת האחיות הארון המסתורי, מה אין שם, סרוקסט ודפרקסן ואלידול ואסיוול ופרפנן, תיבת קסמים, אוצר שדוד בקופסאות קרטון תמימות, כל הטוב שבעולם, מסודר בקפידה, לנו מותר רק להציץ, אם מבקשים יפה מותר לקבל רק אימובן, כשלא נרדמים. בתשע בערב המסדרון נעשה חשוך, הזקנות עולות על משכבן, מי על הפרחים הורודים ומי על הכחולים, וכך השקט משתרר... ואני מטיילת בלאט במסדרון, רוח רפאים ורדרדה.