משחק הדמעות

היצירה המשותפת "אסתר" של השחקנית לי שר ובן זוגה הרקדן סער הררי היא שילוב של שני כשרונות יוצאי דופן, כל אחד בתחומו, שמגישים ערב נדיר ברגישותו ובאיכויותיו. אסתר היא אם צעירה שאיבדה את בנה היחיד, ולמרות היגון לא מאבדת את ההומור, שמשמש כחבל של שפיות המציל אותה מטירוף. המופע נוגע בנקודת התפר שבין הייאוש לבין התקווה, בין האושר והחופש לבין העצב הכפוי.
בהרבה הומור מלווה הקהל את האם בהכנות לעלייה לקברו של הבן ביום השנה למותו: "אני מחפשת ילד שלא קיים יותר", אומרת אסתר, "הילד שלי קיים רק בתוך הרצון שלי לזכור אותו, לאהוב אותו. אני אמא ומה יצא לי מזה – חור גדול בבטן… אני אמא לילד שלא קיים יותר ואלף יהלומים על כתר לא ישמחו אותי ואלף שמלות לא יהפכו אותי יפה…" בין קטע משחק אחד למשנהו רוקד סער הררי, המייצג את האלטר-אגו, האינסטינקטים, התשוקות, הפנטזיות והטירוף של האם. הררי, 28, רקד במשך שנתיים בלהקה של ליאת דרור וניר בן-גל, ומאוחר יותר הצטרף ללהקה של נועה דר.
את "אסתר", יצרו והציגו בני הזוג הררי ושר באוטרליה, והיצירה זכתה לתמיכה של The Art Gallery Of Mosman Sydney. זהו מופע שכולו סאבטקסט, והחוזק שלו הוא בדברים שאינם נאמרים בין השורות, בפשטות של הטקסט המינימלי ובשילוב של שני יוצרים מבצעים שמפגינים מצויינות בלתי מתפשרת. הטרנד החדש שדוחף כמעט לכל יצירת מחול עכשווית טקסט, הוא לרוב בלתי נסבל ומולבש על הכוריאוגרפיה, אך הפעם מדובר בשילוב ייחודי, שמעניק ליצירה רבדים נוספים.
המופע מועלה באולם של מרכז עינב שבתל-אביב ובחירת האולם מצוינת. במרחב העגול של מתחם הבמה שאינו מוגבה מתפתחת אינטימיות בין הזוג שר-הררי לבין הקהל. עבודת התאורה נפלאה והתאורה עצמה משמשת תפאורה שמלבישה ומפשיטה את החלל. מרתק.