מועדון הייאוש החדש

חבר מועדון? מאתמול, גם ירון לונדון הוא חבר מועדון. מועדון המיואשים החדש על-שם אריאל שרון וגמדיו, מועדון שהחברות בו מקנה לכם את הזכות הסופית לשבת בצד, לשקוע באדישות, בקהות-מוחין, בפחדנות ובחידלון מוחלטים, שכן אין תקווה ואין סיכוי לשינוי.
בהופעה נחרצת אמש אצל גבי גזית סיפק לונדון את קולו של הישראלי המפוכח החדש, להלן חבר המועדון – מי שעבורו "התפכחות מאשליות" משמעה שקיעה באשליה הסופית והמוחלטת של האין-ברירה, אין-תקווה. "אהוד ברק הציע להם כל מה שיהודים יכולים להציע", אמר לונדון, כמו מאות אלפי ישראלים לפניו. אהוד נתן, יאסר לא לקח, ומכאן שכולנו מוזמנים לשקוע למדמנת מלחמת מאה השנים הבאות, לראות את ילדינו ונכדינו נמקים באותה מציאות שבה העברנו את חיינו הבוגרים. בזמננו החופשי נוכל להישבע אמונים לדגל הייאוש הסופי, הדגל שמניח לנו להיות, אחת ולתמיד, מה שהננו: קולוניאליסטים קטנים, אדישים, מוגי וקהי לב, המבקשים לדלג בנינוחות מעל ערימת הגוויות החוסמת את המדרכה בדרכם להיפר-זול.
כן, הצד השני הביא את זה על עצמו, ומוסיף להביא על בסיס יומיומי. כן, האמ-אמ-אמא שלהם אכן נראית מזמינה כניסה בה מיום ליום. אבל חברי המועדון – בחלקם הגדול חברינו המתונים לשעבר – אינם מציעים אפילו את זה; לא, כל רצונם הוא לנוח בבועתם, מתוך לגיטימציה והצדקה מוסרית לחוסר תנועה מוחלט. קואליציית המיואשים, כפי שכינה אותה עפר שלח, מונהגת מלמעלה – על-ידי ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, המורים לנו להתכונן לעוד מיליון שנים של עימות ושכול, בעיקר משום שמוכנותנו, משמע כניסתנו מרצון למצב של תרדמת ואפאתיה, תאפשר להם להוסיף ולכסות על היעדר כישוריהם, היעדר תוכנית פעולה ואימפוטנציה מחשבתית גמורה. כל אלה נובעים, כרגיל, מהעובדה ששרון חי, מבחינתו, בשנות החמישים המוקדמות, בן-אליעזר חי את ארוחתו הבאה ומופז חי על זמן שאול שתאפשר לו הודעתו המתקנת הבאה של דובר צה"ל.
הצטרפות רוב אזרחי ישראל למועדון המיואשים משרתת היטב לא רק ממשלת שרון, אלא בעיקר את רצונו הגדול והאחד של הישראלי החדש: התנערות מאחריות, גם כאשר מדובר באחריות לגורלו הפרטי ולגורל משפחתו. השקיעה לתוך יאוש סופי מניחה לחברי המועדון את ההתנערות הזו, שכן אם בטוח, מעל לכל ספק סביר, שיהיה יותר רע, עוד יותר רע, הכי רע, מעכשיו ולנצח נצחים, אז מה לנו כי נלין, ולשם מה ננסה לפעול למען שינוי? הכל הרי גמור, כתוב בכוכבים. שרון אמר. ירון לונדון אמר.
במקומות אחרים קוראים לזה פטאליזם מזרחי, או פשוט לוזריות. לוזרים הם אלה שמרימים ידיים מתוך רצון להיעזב במנוחה לגורלם. אתם מזהים את הרצון הזה אצל אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. חברי המועדון, מכורים לייאוש, מפגינים את אותם רצונות בדיוק: לנשור בצדי הדרך, ולקבל עוד מהחומר שאליו התמכרו. למופז יש כמויות עצומות מהחומר הזה, והוא שמח לספק אותן בכל הופעה תקשורתית.
הנה המחשבה האחת שנותרה לווינרים: אמנם יתכן שמול אהוד ברק דחו הפלסטינים את ההצעה הטובה ביותר שיכלו לקבל. המשמעות היחידה היא שיהיה עלינו לחזור ולהציע בזמן אחר, אולי באופן אחר, בוודאי אחרת, בוודאי בהקדם. האם העובדה שדעתו של ערפאת, כך נדמה, השתבשה עליו זה מכבר, מאפשרת לנו התנערות סופית מאחריות לגורלנו הפרטי? ערפאת סירב לברק. ירון לונדון מוכן לקבל זאת כסוף פסוק נצחי, מאחר שלונדון הוא לוזר ההופך עצמו, מבלי דעת, לשופר נוסף במערך זריעת הייאוש השרון-מופזי. ברוך הבא למועדון, לוזר. קח לך אפוד-מגן ואטמי-אוזניים. תזדקק לשניהם.

רענן שקד הוא עורך ב-ynet