למי שמאמין באהבה

איזה יופי הגיע יום כיפור. כמו בהזמנה מיוחדת הוא נחת על הכדורגל הישראלי. רגע לפני שאבק הקרבות חונק והפיצוצים לא משאירים אוויר בכדור, באות 24 שעות של שקט בהן אפשר להתפלל, לנוח ולחזור אל הבסיס, אל העיקר, אל מה שבאמת חשוב. לנסות להציל משהו רגע לפני שהכל מתפרק לנו מול העיניים, ניצלה באש הגהינום. את העובדות אי אפשר לשנות: השנאה חברים, נוגסת כבר בכל. אבל עם זאת, עוד ממש לא מאוחר לתקן. אדון הסליחות, כך אומרים, עובד שעות נוספות לרגל החג.
ברוכים הבאים לתענית הסליחות הספורטיבית, לזיכוך שלושת החטאים הקדמונים של הכדורגל הישראלי: השנאה, היוהרה והריקנות.

על השנאה

"מי המציא את המילה אהבה?" שרים בכל טריבונה בארץ. למרות שלא ממש ברור מיהו הממציא הגאון, ברור לחלוטין שבכל שבת (או ראשון, שני) ממציאים מחדש במגרשי הכדורגל הישראלים דווקא את השנאה. שנאה שמתחפשת לאהבה טהורה לאיזו קבוצה אהודה. שנאה בשלל צורות וגרסאות. יהיו מי שיגידו: בסך הכל בבואה. מראה שבורה של מציאות ישראלית מרוסקת ושסועה. אולי. הבעיה היא שכאן מדובר בכדורגל. משחק שאבות אמורים לגרור אליו ילדים וללמד אותם מהי אהבה שאיננה תלויה בדבר. אהבה לסמל, לשם. אהבה מעתה ועד עולם. אז האבות מביאים את הילדים הרכים וטובלים אותם בשנאה. שנאה שנובעת כמו מעיין רעיל מלב הטריבונה. והילד עומד בשקט ולומד. את הכל הוא לומד.
עובש מתפשט בקהל הישראלי. שירי העידוד השמחים של פעם, שירים שמקורם בגאווה ואהבה, מוחלפים בנביחות שנאה קצובות.
הגרוע מכל הוא מצבם של הכוכבים ששמם מתפרק לארבע הברות. 90 דקות מריצים דואטים של ארס על הגב שלהם. שמעון גרשון למשל. אפשר ומותר לא לאהוב את הפועל תל אביב. זה בסדר. גם לפני יום כיפור זה מותר. אבל מה עשה גרשון? שחקן מצליח בסך הכל, הוגן, בייבי פייס אחרי תיגלחת ראשונה, זמר חובב, אחד שמדבר שקט. אחד שיש לו ארבע הברות בשם. כמו אש בשדה קוצים מתפשטת המנטרה: "שמעון גרשון בן זונה". וואו. סחה, איזה שיחוק. למה להתעסק במה שמתרחש על הדשא אם יש קללה שמתלבשת לך ככה על הלשון. עבר זמנו של העידוד הטהור. מתה האהבה. ויש דווקא אבא אחד שבא לכדורגל מאהבה. טיפוס מיושן. הולך כבר שנים עם הקבוצה הקטנה שלו. את הילד הוא החליט להשאיר בבית. הוא כבר מכור, אבל למה לחשוף את הילד לרומנטיקה גוועת בגילו הצעיר?
השרופים יגידו שככה זה. משחק של גברים. לא היכל התרבות. צודקים. אבל למה כל הזוהמה? לא מספיק מה שיש בחיים? ואז, פתאום, מתברר שלא רק את היריב שונאים. זה מתחיל ביריב כמובן אבל מהר מאוד מגיע לקבוצה שלך. מתחילים בלקלל איזה שחקן, עדיף אחד שבדיוק עלה מהנוער. התייאשת? לא נורא. תעבור למאמן. תחכה לו בסוף המשחק. תצרח לו בפנים.
יום כיפור הגיע וגלגלי הזמן עוצרים. זמן לחשוב קצת על האהבה שלך (כדורגל). זו אהבה? זה סאדו-מאזו. זמן לחזור למקורות. להתנקות. לקיים ביקור קצר בבית התפילה הקרוב. להדביר את האלימות המילולית שהיא תחנה בדרך לדבר האמיתי:
כבר נדוש לספור את גרגרי החול בשעון כל הדרך עד לקורבן הראשון. הוא יבוא. וזו לא נבואת זעם. הוא יבוא, כי כולם קוראים לו מהיציע. תשאלו את וואליד באדיר, סמי דניאל וסאלים טועמה. תשאלו את דני לוי, משה תאומים ואפילו את איתן טייב.
24 שעות יש לכם אוהבי כדורגל כדי לעצור, לקחת אוויר ולחבר שיר אהבה פשוט לקבוצה שלכם. העיקר לחזור לחיים נקיים יותר. דם יש מספיק. בעמודי החדשות.

על היוהרה

דוגמנית שהיא גם מגישת תכנית טלוויזיה או בעל קבוצת כדורגל. אילו כנראה שתי הדרכים היחידות שנשארו כדי להגיע לכותרות בישראל 2000. בעלות על קבוצה הפכה לדבר שמעבר לספורט: למשהו שבין יגואר למטוס פרטי מוכן ומתודלק. לסמל סטטוס. בהתחלה בעלי הקבוצות כאילו מופתעים מהחשיפה. אחר כך הם מתרגלים ופותחים את הפה. ומדברים ומדברים ומלמדים אותנו. יש לו ים כסף, ים של כוח. יש לו קבוצת כדורגל, כנראה שיש לו גם מה להגיד. אז אחד מחנך אותנו, שני מבדר אותנו ושלישי נוזף בנו. בנו – אילו שעומדים בתור בגשם ויושבים על בטון מכוסה קליפות של גרעינים.
יום כיפור בפתח וגם לבעלי הקבוצות יש משימה. להתחיל להקשיב. להישאר בשקט. 24 שעות. זה הכל. הרי הטירוף במגרשים נובע גם בגללם. מן היוהרה שלהם, היוהרה והציניות. מהוולגריות והשחצנות. התועלת העסקית והפרסומית קודמת אצלם לכל. הם כל כך אקטיבים בעלי הקבוצות של היום, כל כך במרכז הבמה. אילו שעד לא מזמן נאמר עליהם שיצעידו את הכדורגל קדימה ממאיסים את עצמם, עד שלעיתים הלב מתגעגע לעסקנים של פעם. השמנים, המרופטים. אנשי המרכזים שהיו צועדים על גחלים, אם זה היה נדרש, למען הסמל.

על הריקנות

אחרונים חביבים עומדים מבוישים בכניסה לבית הכנסת, הגיבורים הראשיים - שחקני הכדורגל. שחקנים-אייקונים. דמויות שמגלגלות עשרות אלפים, אך לפעמים נדמה כי שכחו את העיקר. אותו עיקר שטמון ביום יום, בזיעה של האימונים, בביחד של המשחקים. גיבורי התרבות החדשים שלנו הינם אנשים פשוטים ויפים שנפלו בפח תדמיתם, שהתמכרו לאשליית בבואתם. שהתרחקו מהפשוט וחטאו בגאווה וריקנות. מעטים מהם נותרו פשוטים ויפים, עסיסיים ומלאי הומור. רובם אוטומטים, טווסי מתכת, כספומטים של קלישאות.
הנסיכים עירומים ויותר מכל לוקחים את תפקידם ברצינות תהומית. יורים שערים על המגרש וקלישאות קרות מחוצה לו. "אנו הרובוטים" מסננים בקול מתכתי, "יש לנו טכניקה מצוינת, ארבעה פלאפונים, טאסות חדשות ושאפה עם פייטים. מה עוד? אה, כן הכדור הוא עגול". ונשמה איפוא? ותמימות? מישהו באמת יודע מה הם מרגישים? נסו להיזכר בשחקן שהצחיק אתכם (באמת), ריגש אתכם עד דמעות. אחד שלקח את עצמו קצת בקלות. הם נעים על המגרש עם טון וחצי אגו על הכתפיים, מתקשים לחסום את גדודי 'רוצי טובתם' ומקורביהם. הילדים שסובבו שכונה שלמה בדריבל, קורסים פתאום תחת עומס הפלאשים והאירועים החברתיים. אז מה הפלא שהם בוחרים להתפרק מכל המתח דווקא לילה לפני משחק מכריע?
יום כיפור בפתח. יום מיוחד בשבילכם אלילים יקרים. יום בו תוכלו לחזור לגוף. בשר ודם. כן מותר לכם לצחוק, לזרוק איזו שטות, אפילו להסתלבט על עצמכם. אוהבים אתכם. בכל מקרה.

יום כיפור בפתח

"האמת" היא אולי הדבר היחיד שבאמת שווה למות למענו. תשאלו את סוקרטס וכוס הרעל, תשאלו את ההמונים שקורעים עכשיו את הגב בתנועת לולב כדי שאלוהים יעביר אותם (אולי) במסלול הירוק. שנה של טיפת אמת נאחל לכדורגל שלנו. לא שנה של הישגים או תוצאות. שנת אמת. וכן, תסלחו לי, גם של אהבה.