עפר שלח: טעות שלנו

שלושים שנה הניחו הישראלים הנחות שונות לגבי חאפז אל אסד. אצלנו ידעו תמיד מה הוא רוצה, אילו בחירות אסטרטגיות בחר, תחת איזה תנאי לחץ הוא עובד. לרוע המזל היחיד שלא הבין את הניתוחים האלה, היה אסד עצמו.
אסד לא "החמיץ את ההזדמנות" לקבל את הגולן בהסכם שלום. החמצת הזדמנות היא מקרה שבו ההזדמנות קיימת, ואחר כך היא לא; לאסד היתה בשמונה השנים האחרונות יכולת להגיע להסכם עם ישראל. ארבעה ראשי ממשלות התחלפו אצלנו, והיכולת הזו לא השתנתה. היא גם לא הלכה לאיבוד, ושמורה ליורשו מחר בבוקר, אם יבחר בה. אסד בחר שלא. הגדרת הדברים כהחמצה היא שלנו, לא שלו; עבורו, קבלת משהו הקצר ב- 300 מטרים מהיעד אליו נשא עיניים, היתה, כנראה, בלתי אפשרית. כל ההנחות שלנו, לפיהן בריאותו הלקויה, מאבק הירושה או חילופי השלטון אצלנו או בארה"ב ישפיעו עליו בכיוון זה או אחר, נבעו מההתניות התרבותיות שלנו, שהובילו למסקנות מוטעות.
בימים בהם חשב שהשלום עם סוריה עומד מעבר לדלת, נהג אהוד ברק לדבר על אסד כעל "אבי סוריה המודרנית". אם כך, לא מדובר באב מוצלח במיוחד: סוריה שהוא מוריש היא מדינה מפגרת כלכלית וטכנולוגית, שנחלשה מאוד מבחינה צבאית, או מכל בחינה אחרת של עוצמה. מדדי העוצמה האלה הם מערביים, ואסד כנראה בחר לשלם את המחיר ולא להתחזק בהם תוך ויתור על מה שנחשב בעיניו כאסור בוויתור. אם יבחר יורשו להפנות את סוריה לכיוונים כאלה, הקרובים יותר למה שנחשב בעינינו כמשפיע על בני אדם לקבל החלטות, אולי נטעה גם ביחס אליו פחות ממה שטעינו ביחס לחאפז אל אסד.