הפוקר של ערפאת

אחת מהטעויות הבסיסיות של מנתחים במערב, היא להביט על השחקנים במזרח התיכון במושגים שכלתניים הלקוחים ממשחק השחמט. שחקן זה ינוע לשם, יריבו יגיב לכאן – וכדומה. אבל המזרח התיכון היה תמיד קרוב הרבה יותר למשחק פוקר ייצרי, שבו כולם מרמים את כולם, ובו, בסופו של דבר, צריך לחשוף את הקלפים.
ערפאת נמצא בסיטואציה בן גוריונית, והוא יודע זאת. זהו משחק הפוקר של חייו. מדינה – או כלום. אבל אהוד ברק שיחק עם ערפאת "פוקר הפוך": הוא חשף את הקלפים 'הכבדים', לגבי ירושלים, כבר בקמפ דייויד. זהו, אמר ברק לערפאת, עכשיו המדינה הפלסטינית נמצאת בטווח הנגיעה שלך. רצית – לקחת.
ערפאת רצה, רצה מאוד. ההתלבטות בעניין לא היתה מדומה. בכירים פלסטינים רבים לחשו מתחת לשולחן שצריך לקחת את ההצעה של ברק מהר – לפני שלא תישאר בישראל ממשלה שתוכל להציע.
אבל ערפאת ידע שני דברים: ויתור בהר הבית לא יכול להיעשות ללא שפיכות דמים. העולם הערבי פשוט לא ירשה זאת. והנקודה השניה, והחשובה יותר: ערפאת היה מודע לכך שברק נמצא ביתרון. הזחיחות הקלה שהפגינו חלק מהישראלים בקמפ דייויד רמזה למחשבה הישראלית הטיפוסית: העולם כולו איתנו, אין פיגועים והשטח שקט, אנחנו באים לכאן מעמדת כוח.
קשה לנו לדעת אם קיבלו הפלסטינים החלטה "מודעת" לגבי הבערת השטח, או שביקורו של שרון אכן שימש כגפרור שהצית תבערה – שערפאת עצמו רק ליבה אותה. מה שחשוב במקרה זה יותר מן הפעולה, הוא האינטרס: ולערפאת היה אינטרס ברור להמשיך במצב הכיאוטי שמספק לו תמיכה גוברת מדי יום, ובעיקר מסיט את דעת הקהל הפלסטינית מהויתורים שלו – לעבר "האויב הישראלי".
וכך, בפעם הראשונה מזה חודשים, נמצא ערפאת במצב משונה של יתרון מדיני מתוך חולשה: אלא שבמשחק הפוקר הזה הוא לא חשף את קלפיו. הוא לא גילה עד לנקודה זו ממש עד כמה הוא מוכן להתפשר בסוגיות הכואבות באמת. למעשה, הוא כלל לא גילה אם הוא מוכן להתפשר בירושלים. העמדה הישראלית נחשפה כבר על ידי ברק, ויהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב אותה לקופסה.
כעת יעבור ערפאת מן הסתם למצב של ניצול היתרון הזה. ועדת חקירה בינלאומית? למה לא. פיצויים לנפגעים הפלסטינים? גם זה יבוא. אם יצליחו הפלסטינים לקבע את המושג "טבח" (כפי שהם מנסים לעשות) לגבי המהומות האחרונות – הרי שכך הם ייזכרו בדברי הימים של סי.אן.אן. וזה מה שקובע.
והמדינה? לאט לאט, ותוך מיצוי עמדת הכוח. לראיס יש זמן.
הבעיה היחידה במשחק הפוקר המדמם הזה של המזרח התיכון, היא שאין יד חדשה. יש לנו רק סט אחד של קלפים, ואתו צריך לשחק. מי יישב בשולחן מול ערפאת בשנה הבאה? עד כמה הוא עצמו יוכל להמשיך ולבלף אותנו – בכל פעם מחדש? רק הדילר יודע.