פורנוגרפיה של רגשות

נתחיל בשורה התחתונה: שידור התוכנית "חייה ומותה של עופרה חזה" אמש (יום ג') במלאת שנתיים למותה, ייזכר כאחד ממעשי הסדום הטלוויזיוניים הגדולים בתולדות הטלוויזיה הישראלית בכלל ובתולדותיו של ערוץ 2 ושל חברת "קשת" בפרט. בשידור אמש לא גילינו ולו פרט אחד חדש על חייה ומותה המסתוריים של הזמרת, אבל כן זכינו להבין שחזה מתה פעמיים – פעם אחת מאיידס, ופעם שניה מצהבת תקשורתית.
צריך להפריד בין שתי מתקפות הטרור התרבותיות להן היינו עדים: האחת היא הסרט עצמו, אותו יצרו שירי שחר, בימאית קליפים מוכשרת בעבר, והעיתונאים צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר – סרט קטסטרופלי בכל מובן שהוא, תיכף נגיע לזה; והשניה היא הפרומו של "קשת" לסרט, שהציב, למעשה, סטנדרטים חדשים בכל הקשור להולכת-שולל ציבורית.

מסתורית לפני הסרט, מסתורית יותר אחריו

סיפור חייה ומותה של עופרה חזה הוא, ללא ספק, מהאירועים הכואבים והמרתקים שידעה התרבות הישראלית. הוא יכול לשמש עזר רב לכל מי שיבקש להבין סיפורו של הפופ הישראלי של שנות ה-80, את הסגירות האליטיסטית מול קולות תרבותיים מגוונים יותר, ובעיקר את דרכה הארוכה והמפותלת של חזה מן השוליים הקרים אל תוך ההגמוניה והלגיטימציה אותה מעולם לא קיבלה סופית, גם לאחר שהפכה גיבורת תרבות עבור מאות-אלפי אנשים. הסיפור מרתק אפילו יותר ברמה האישית: מה עומד באמת מאחורי המיתוס; מדוע שתקה הזמרת המופלאה בשיריה? עד כמה היתה מושתקת? האם שימשה כלי שרת בידי אמרגנה, בצלאל אלוני? במה האמינה? משהו על הגברים בחייה? ולא נכחיש שגם ברמה העיתונאית, פרשת נישואיה ומותה הטראגי ראויים לטיפול שורש מעמיק.
הסרט, בו הושקעה ללא ספק עבודה רבה, ניסה לעסוק בכמה מהנושאים שהוזכרו לעיל, אבל אף אחד מהם לא קיבל התייחסות נאותה. בכל הקשור לעריכה, שחר הטיבה לתעתע בקהל הצופים. הסרט התחיל בפועלה של חזה עם "גלבי" באמצע שנות ה-80 , קפץ אחורה לתקופת "מערת הפרברים" וכיכובה ב"שלאגר", משם בפליק-פלאק לאחור וקדימה אל הפטה-מורגנה הבינלאומית והחיים בלוס-אנג'לס (חלק שכלל כמה שיחות מעניינות עם מפיקים ואנשי חברות תקליטים), ואז בחזרה אל הקרב בין חזה לבין ירדנה ארזי והשתתפותה באירוויזיון ב-83', ומשם בקפיצה אל התקליט המבטיח עליו עבדה לפני מותה באופן עצמאי לגמרי.
בין קפיצה אחת לשניה, שמענו הלוך וחזור שבצלאל אלוני ניווט, ניתב, סירסר, בגד בפשנל, עשה שגיאות ולא הבין מהחיים שלו. הכל טוב, אלא שכבר ידענו את זה. שמענו גם שהיא מעולם לא נראתה עם גברים אחרים, אבל לא נעשה שום ניסיון להסביר את אישיותה בכל הקשור לכך. לפני הסרט היתה דמותה של חזה מסתורית, אחרי הסרט היא הפכה מסתורית אפילו יותר.

שיא דרמטי בכאילו

אלא שכל זה שימש רק מבוא לחלק הגס והקולני של הסרט, שניסה לתעד את כל הקשור לנישואיה לדורון אשכנזי ולמותה הטראגי של חזה. בשלב מסוים הועלתה הטענה כי אשכנזי התחתן איתה כאשר היה מרושש לחלוטין, אבל דבר לא הוכח. הנושא כמו ננטש באמצע – מה גם שלא הועלה ולו חצי דבר בעניין הונה (המשוער?) של חזה. בכל הקשור למחלתה, שירה דונביץ', עורכת דינה של הרופאה שטיפלה בחזה, מתראיינת במקום לקוחתה, ואילו הרופא השני שטיפל בה מצולם במצלמה נסתרת, ושניהם מספרים לנו שוב ושוב כי חזה לא הגיעה מהר מספיק לבית החולים, כי התחננה והתעקשה לשמור את מחלתה בסוד וכן שחזה כנראה נדבקה לפני שנים באיידס, מאחר שמצב המערכת החיסונית שלה היה בכי רע כאשר החלה בטיפול. הכל ידוע ומוכר. השניים הציגו גם את המירשם הרפואי של התרופות שחזה קיבלה, שהוכיח כי צרכה תרופות באלפי שקלים ובכמויות אדירות – גם פרטים אלה נחשפו כבר בכתבת ענק שפורסמה ב"ידיעות אחרונות".
מלבד האינטגריטי העיתונאי הבעייתי, הסרט סובל מבימוי צעקני שלא נראה כאן מזה זמן רב. שחר עושה שימוש ציני בכאב העז של משפחתה של חזה על מנת לרקוח דרמה חסרת איזון. השיא נרשם כאשר אחת האחיות של חזה צועקת: "רק בשבעה שמעתי על האיידס, בשבעה!", ואז התמונה קופאת ונעלמת, כאילו נוצר כאן שיא דרמטי. נו, באמת.

חזה ידעה להיזהר

מילא אם כל העניין היה מסתכם בסרט, שהושקע לשווא מאמץ רב בכדי להציגו כגילוי עיתונאי מרעיש. מדובר היה, אחרי הכל, בסרט תעודה שגרתי על חייה ומותה של עופרה חזה. אבל ב"קשת" היו מוכרחים להפוך את האירוע למשהו שהוא לא, ופמפמו אותו להבחיל. הסרט הוצג כרווי תגליות המבטיחות לצמרר את צופיו. שטויות. לכל היותר, הסרט רקד ביעילות על הדם של חזה ומשפחתה. פרומו רדף פרומו, צעקה רדפה צעקה, פורנוגרפיה של רגשות. עם רמת מוסר עיתונאית בעייתית שכזו, לא פלא שחזה העדיפה לשמור את מחלתה בסוד. היא אולי היתה תמימה באופן תמוה, אבל המסכנה ידעה מה ג'ונגל תקשורתי מסוגל לעולל.