כלכל ראשי

"לאף אחד אין הנחות אצלי", מצהיר עודד שחר, 47, כתבו הכלכלי הוותיק של הערוץ הראשון. אפילו לא לשר האוצר הנוכחי, סילבן שלום, שאותו הוא זוכר מתפקד מולו ככתב צעיר של עיתון "חדשות", הרחק בשנות ה-80. שרי האוצר מתחלפים, ושובל הניסיון של שחר, ששלום הוא שר האוצר ה-12 שאותו הוא מסקר, מתארך. עם הניסיון המצטבר הזה מתקדם שחר, סרבן מוצהר של תפקידי ניהול, לניצוח על מגזין כלכלי חדש שיעלה על המירקע בתחילת פברואר, עם אפשרות של שילובו ב"מבט".
לקראת צאתו לדרך של המגזין הזה מומלץ לגורמים הבכירים במשק להצטייד בשכפ"ץ. שחר - אחד שלא עושה חשבון לאיש, כפי שאמר עליו פעם אחד השרים - מוכר ב"מופעי האימים" שלו, בהם הוא משפד בהומור ובלי מעצורים את הראויים בעיניו לכך, בלי אפליות של ימין או שמאל. "מה שמנחה אותי זה מקצוענות וכל מה שאני מאמין בו כעיתונאי", הוא אומר ושולף דוגמה נגישה: "בייגה (אברהם שוחט), למשל, הוא אדם מאוד חביב, נעים הליכות ומנומס. אתה חושב שזה מנע ממני למתוח עליו ביקורת כזאת שהביאה אותו לכעס נוראי עלי?".

אבל כנראה שלא היה שר אוצר שרתח עליך כמו יגאל כהן-אורגד. הרי הוא האשים אותך שגרמת לירידה של מיליארד דולר ביתרות המטבע של ישראל. רצית לברוח מהארץ בגלל דבריו?

"ממש לא. זה היה ב-84', ועם כל הצער כלפי המובטלים של היום, אז ישראל באמת היתה במצב של פשיטת רגל כלכלית. מכיוון שאת יתרות מטבע החוץ בודקים כל סוף חודש, הממשלה נהגה אז לקחת הלוואה של מיליארד דולר ב-31 בחודש, משפרת את המאזן באופן מלאכותי ומחזירה את ההלוואה בראשון בחודש. כשחשפתי בטלוויזיה את הפרשה הזאת, שלפיה ממשלת ישראל מרמה, העלה כהן-אורגד את ההאשמה שציינת. מזל שלא דרש ממני את המיליארד...
"אחריו היו לי עימותים עם כמעט כל שרי האוצר. יעקב נאמן ממש התרתח עלי, כשמול כל האומה פסקתי בשידור שההסתדרות צודקת, שהסכמים - אפילו איתה - יש לכבד, ושיש כללים שאסור לחרוג מהם. לאף אחד אין זכות להפר הסכם שעליו חתם, בוודאי לא לממשלה, בפרט כשמדובר בנושא רגיש כמו בריאות, שבו אם אין לך כסף או פרוטקציה, אתה בצרות צרורות. פעם השמעתי בהקשר זה בטלוויזיה משפט קשה ביותר, שבהחלט לא נפלט לי. אני זוכר שהסתגרתי בחדרי הקט והתלבטתי, להגיד או לא להגיד. בסוף יצאתי אל מול המצלמות והגבתי על מדיניותו של נאמן באמירה שלפיה כל אחד יוכל למות ברחוב באופן חופשי".
כששחר נדרש לשרי האוצר "שלו", הוא מתרפק על זכרו של יצחק מודעי, ש"לטעמי היה אחד משרי האוצר המעולים, איש מבריק וחכם. לזכותו ייאמר שבגיבויו של ראש הממשלה שלו בממשלת האחדות, שמעון פרס, חילץ את המדינה מהאינפלציה האיומה של ראשית שנות השמונים". קדם לו יגאל הורוביץ, המנוח גם הוא, שהגיע לממשלה מהבעלות על "המחלבות המאוחדות" ונודע באמירות ה"אין לי" ו"משוגעים, תרדו מהגג" המפורסמות שלו. "מאוד אהבתי את הורוביץ, הוא היה איש מאוד חם", ממשיך שחר לסקור את "שריו". "השר הזה כינה אותי 'הנוכל הסימפטי'. פעם העביר לי פתק בנוסח 'אמרתי עליך מילה טובה, אשתדל לתקן בהזדמנות'. הוא היה מביא מהמחלבות גלידוניות מצופות בשוקולד.
"את יורם ארידור מאוד הערכתי ולמרות התדמית הקשוחה שלו, אני זוכר אותו כאדם רגיש. משה נסים שמור בזיכרון שלי כשר מאוד נעים ומנומס. גם כשמתחתי עליו ביקורת, הוא ידע להגיב באופן מתורבת. שמעון פרס כשר אוצר לא הותיר את רישומו על המשרד, אבל ממפגש אישי אחד איתו יצאתי בהכרה שהוא איש מדהים, ואני אומר זאת בלי לנקוט עמדה פוליטית".

והשר הנוכחי?

"לא הייתי אומר על סילבן (תמיד יקרא לשר שלום בשמו הפרטי) שהוא טוב או רע, אבל אין חולק על כך שהוא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית, שבה נדמה שיש 120 קואליציות".
בין כל השרים האלה מסתובב שחר, כתב מסוג מיוחד. "לא אחלק לעצמי ציון", הוא אומר, "אבל יש לי נכס ענק אחד, וזה הניסיון שמאפשר לי לדעת לאן יקחו החלטות כאלה או אחרות, בלי להזדקק להדלפות. קורה לא פעם שלפני שישיבת ממשלה מתחילה, אני יודע איך היא תיגמר. אבל האמת, אני בכל זאת כל פעם מופתע מחדש, כמו החור של מיליארד שקל בתקציב שהתגלה בשבוע שעבר. גם כשהנגיד דוד קליין, הידוע בהתנגדותו העיקשת להפחתת הריבית, כיסח אותה בשני אחוזים, ממש נדהמתי. נשברה לי הקונספציה".
שחר לא גמר להתחשבן עם המימשל הכלכלי של שלום. "כעת שורר אחד הבלגנים הכי גדולים בתולדות משרד האוצר. הרף עולה כל פעם. כשממשלת שמיר איחרה ביומיים בהגשת התקציב - וואו, המדינה רעשה. היה שלג כבד והביאו את הח"כים לכנסת בקומנדקרים עם הנעה מיוחדת. דרמה ענקית! מאז התרגלו שתאריך האחד בינואר לא מקודש, ושאפשר להתגלגל עם אישור התקציב עד פברואר ואפילו עד מרץ. זה פשוט גרוע למשק, משבש סדרי מינהל ועלול לגרום נזקים של מיליונים".

כשאתה שולף "מיליונים", אתה מודע לכך שדבריך עלולים לשלוח את הציבור לשוקי ההון?

"אני מאוד נזהר בדברי, כאילו שאני עוסק בקודש הקודשים. ברור לי שאני מחזיק ביד חבית חומר נפץ, ומה שאני אומר עלול ליצור תוהו ובוהו ולהרוס משק שלם".

יש אצלך גבול בין הכתב לבין הפרשן?

"אני מעורב בדברים רגשית, לא רק מקצועית, ובהחלט רואה עצמי כפרשן, לא רק ככתב. אני לא חושב שתפקידי להתייצב מול המצלמות ורק לדווח שהממשלה החליטה אל"ף-בי"ת-גימ"ל. תמיד אוסיף את ה'אבל', עם משמעות הדברים. אני רואה זאת כחובתי".

מעבר לכל חובותיך, לא זכור לי שאי פעם התגייסת לתפקידי עריכה וניהול בטלוויזיה.

"נכון, ממש לא. רק הבוקר דיברתי על כך עם ראש החדשות שלנו, רפיק (חלבי). אף פעם לא חשבתי שעורך זה יותר מכתב, ובכל מקרה אני לא רואה עצמי מתנתק מהשטח. הנה, אנחנו משוחחים זמן קצר לפני צאתה של תוכנית כלכלית חדשה של מחלקת החדשות שלנו, ואני נשבע לך שאני לא יודע עליה הרבה. מה שברור מראש הוא שלא אערוך אותה. כי אם אצטרך לערוך תוכנית כזאת, זה יחייב אותי להתנתק מהכיסוי השוטף, מה שעלול להתגלות כטעות נוראית".

אז מה תהיה בתוכנית?

"מגיש לסירוגין, עם מגיש נוסף או נוספת. משפיע. האיש שמעלה את הרעיונות. בעריכה, לכל היותר אהיה מעורב בלבד. אני סבור שעל כל עיתונאי ללכת לכיוון שמושך אותו ושבו הוא מתמקצע. אם אתבקש לערוך את 'מבט', אומר שאני לא נמשך לזה. ולא שזה לא מעניין אותי, אבל הרבה יותר מרתק אותי להיות במוקדי ההתרחשות הכלכליים מאשר להפעיל כתבים. גם אם היו מציעים לי להיות מנכ"ל רשות השידור, או מנהל הטלוויזיה, עם תואר שני במינהל עסקים ועם שלושים שנות ותק בתקשורת, לא הייתי נענה. אני לא רואה עצמי כמנהל במצב כלשהו. מנהל זה מקצוע, דבר שנוטים לשכוח".
כמה דברים שמוטב לא לשכוח לגבי גיבור סיפורנו. הוא עודד שחר רק בתקשורת, בפרט בטלוויזיה. בחיים, בתעודות ובכלל הוא היה ונשאר עודד שכנר, כפי שהכירוהו מאז ילדותו בחיפה, שם גדל על הכרמל, שני מבין שלושת בניהם של עקרת בית ושל בעל חנות נעליים קטנה בהדר, שהוא מדבר עליהם בהערצה. שנותיו הרבות בירושלים לא הקהו את אהבתו לחיפה, "עיר נהדרת שכאשר אני מגיע אליה אני מרגיש שהגעתי למעון הנופש שלי".
לתקשורת לא התגלגל באקראי. "מתישהו, אולי בגיל 12, התעורר בי הרצון לדבר ברדיו. התחלתי להפציץ כל תוכנית רדיו אפשרית. את הבכורה שלי רשמתי בתוכנית צהריים שהגישה רבקה'לה מיכאלי ברשת ב', ושם הגשתי שירים לטעמי. מה שקסם לה הוא שלמרות שהייתי בגיל העשרה, הגשתי אולדיס כאלה, ואגב, בעניין זה הטעם שלי לא השתנה עד היום".
הוא היה כתב נוער של "קול ישראל" בתוכנית שנקראה "מועדון עשרה", ולא חלם להיות כתב כלכלי. "רציתי להיות קריין", הוא נזכר. שחר, בוגר הגימנסיה הריאלית במגמה הביולוגית ("אולי מפני שלא הייתי מספיק טוב למגמה הריאלית"), אכן הביע את רצונו להיות קריין בהגיעו למבחני הקבלה בגלי צה"ל, "אבל שם החליטו שאהיה כתב ביומן צה"ל".
לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, נשלח להיות כתבנו בצפון. לדבריו, עם תחילת ההרעשה של הסורים חשב שמדובר ברעידת אדמה. הוא סיקר את המלחמה בגולן, שם הסתובב בין ההפגזות. תחנתו הבאה היתה תל אביב, "לא סיפור הצלחה מי יודע מה. לא ידעו מה לעשות איתי ושלחו אותי לחצי שנה בירושלים". התחום הכלכלי לא היה בין התחומים שבהם טיפל באותה תקופה, דבר שלא הפריע לו להירשם ללימודי כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית עם פרידתו מהמדים, לצד המשך הכתבות בגלי צה"ל.
רק ב-79', עם סיום לימודיו (בהצטיינות) לתואר ראשון, נעשה כתב כלכלי במשרה מלאה של התחנה הצבאית. ממרציו יזכור תמיד לטובה את פרופ' מיכאל ברונו המנוח, לימים נגיד בנק ישראל. הלימודים שלמד, הוא אומר, אינם תנאי הכרחי לעיסוקו. "יש לא מעט כתבים כלכליים שלא למדו כלכלה. עם זאת, יש לי יתרון לעומתם. כשאני בא לראיין אנשי מקצוע והם שולחים אלי מין מבט שחצני כזה שדורש לדעת אם בכלל יש לי רקע בכלכלה, ואני מבהיר שסיימתי בהצטיינות, משתררת דממה. זה מונע מצב שבו היו אומרים עלי משהו בסגנון 'מה הוא מבין?'. יודעים שאותי אי אפשר למרוח".
לאחר ארבע שנים נקרא על ידי הטלוויזיה להיות הכתב הכלכלי. כעבור שלוש שנים קודם ל"ראש דסק", ובהמשך היה מופקד על המוסף הכלכלי שנכלל ב"מבט". יש לו כמה וכמה סיבות לגאווה מקצועית, אבל לפחות בדבר אחד הוא לא מסתיר את גאוותו - "מעולם לא הכחישו ידיעה שלי!".
"זהו אחד התחומים המרתקים ביותר בעיתונות", אומר שחר. "אם חשבתי בעבר שיותר מרתק להיות כתב מדיני או הכתב בכנסת, כיום אני לא בטוח. אני לא מכיר תחום שבו יש דינמיקה כמו בכלכלה".

מתי תהיה הכתב בוושינגטון?

"זה נראה לך משהו יותר מכתב כלכלי? לא הייתי בין מגישי המועמדות לתפקיד, אולי מפני שבאמת טוב לי עם מה שאני עושה. אני מוכר אצלנו במחלקה כמאוד אובססיבי לגבי מה שאני עושה. אני מסוגל לבדוק אלף פעמים את השיקופיות לפני השידור".

אם לא הכתב בוושינגטון, אולי איזה תפקיד בכיר במשרד האוצר?

"אני לא יודע. אפשרויות כאלה עוברות לי לא פעם בראש. אבל הבעיה עם המערכת הפוליטית של היום היא שמולה אין הרבה יכולת להשפיע ולשנות - אלא אם כן אתה ראש ממשלה. קורה לא פעם שגם לשרים אין יכולת השפעה כמו לנו, בתקשורת, מה גם שדברים שצעקתי נגדם חילחלו והשפיעו".

והתחרות מולך?

"היא מחייבת והופכת למשהו היסטרי. כעת מדובר לא רק בחדשות ערוץ 2 ובמבזקי הרדיו, אלא גם בתחרות מצד אתרי האינטרנט הנוגעים בדבר".

אתה מרגיש מאוים?

"זו יותר ריצה למרחקים מאוד ארוכים. באשר לתחרות, מולי קרן מרציאנו של ערוץ 2, באמת כתבת נהדרת ובחורה מקסימה, וזה לציטוט. לזכותה ייאמר שגם היא בוגרת גלי צה"ל. לטעמי היא ראויה לבמה יותר גדולה במהדורות שלהם. אם יש בינינו תחרות, היא כייפית".

ניסו לפתות אותך לעבור ערוץ?

"לא ניסו. גם אם היו מנסים, זה לא היה עוזר, כי באמת טוב לי במקום הנוכחי שלי. עניין הרייטינג לא בדיוק מעניין אותי. לפי התגובות מהציבור, אני קולט שרבים צופים בנו. לנו, הערוץ הראשון, אין במה להתבייש בכל הנוגע לחדשות, אם כי ניתן לשפר".
שחר חי סביב עבודתו הטלוויזיונית. "אני משתדל להתנתק ולשכוח מהעולם לפחות בסוף השבוע. כשאני רוצה ממש להתנתק, אני 'בורח' מהארץ. בעבר הייתי גרופי של ניו יורק, היום אירופה מרגיעה אותי. אין כמו צימר באיזה מקום מרוחק, שם בדרך כלל אין טלוויזיה ואין חדשות. בארץ אני כמעט לא יכול לצאת לחופשה, כי בכל מקום מזהים אותי, מתחילים לשאול שאלות ולנדנד. הכיף שלי בחוץ לארץ הוא ששם אף אחד לא יודע מי אני".

כאן אנחנו כן יודעים מי אתה ומצפים לשמוע ממך מה יהיה בכלכלה.

"אפשר להיות רגועים. בסופו של דבר יהיה תקציב מאושר, הרי עד היום לא נפלה ממשלה על תקציב. אבל לא יסתיים מצב אי-הוודאות במשק. ככה לא מנהלים מדינה, אפילו לא משק בית...".