שרון מחפש תחליף

פגישתו של ראש הממשלה עם בכירים פלסטינים היא לא רק איתות של נכונות לדבר, ערב נסיעתו לוושינגטון. במידה רבה, היא גם המחשה של המדיניות הישראלית של ימי שרון, הרואה ביאסר ערפאת, אישית וכמעט בלעדית, את חזות הרוע. הנה, כאילו אומר שרון, יש פלסטינים שאיתם אפשר לדבר. כמה חבל שהאיש עם השערות על הפנים, הוא ולא הם, מקבל את ההחלטות.
המדיניות הזו, שמוצאת אוזן קשובה לפחות אצל נשיא ארה"ב, לבשה באחרונה פנים מעניינות. אבו עלא, אבו מאזן ומוחמד ראשיד שייכים דווקא לממסד המובהק השואב את הלגיטימיות שלו מערפאת. ספק אם מי מהם נחשב למנהיג שיש לו תמיכה בשטח, ספק אם בימים שאחרי ערפאת יוכל מי מהם להתמודד עם רג'וב, דחלאן או ברגותי. לכל היותר יכהן אחד מהם כמנהיג זמני, עד שיסיימו אלה את מלחמת הירושה.
שרון יודע את כל אלה. הוא יודע גם שכמה ממנהיגי הדור החדש זכו לאחרונה לפניות מעניינות ביותר מגורמים ישראלים בכירים: לדחלאן, למשל, נאמר שאם ישתלט על המצב בעזה - יהיה צה"ל מוכן לסגת לעמדות קודמות.
העניין הוא שאיש מאלה – לא אנשי הדור הצעיר, ובוודאי לא אנשי טוניס, שבלי ערפאת הם כלום – אינו מוכן לקרוא תגר על הסמל הפלסטיני הגדול ביותר. מהבחינה הזו, כל הנסיונות של ישראל להפוך את ערפאת ללא רלבנטי עלו עד עכשיו בתוהו. ברור לחלוטין שהאנשים שנפגשו עם שרון עשו את זה בברכתו ובאישורו של היו"ר. ברור לחלוטין שאם אכן – כמו שטוען הממסד הבטחוני בישראל – יש לערפאת שליטה מלאה בשטח, רק הוא יהיה זה שיקבע מה יהיה בהמשך. כל הנסיונות להתנהג כאילו יש מישהו אחר לדבר איתו, לא העלו עד עכשיו דבר.
זה לא שכל הפלסטינים, ואפילו הבכירים שבהם, מאושרים לגמרי מהראיס. הביקורת עליו, ועל הכיוון בו הוליך את עמו, הפכה כבר לכמעט גלויה. אבל בין ביקורת כזו לבין קריאת תגר פומבית עליו יש מרחק רב. ערפאת, לצערם של רבים בישראל ובעולם, ממשיך להיות המנהיג הפלסטיני הלא מעורער. למי שחפץ בהיעלמותו לא נותר אלא לחכות, או להביע – כשם שעשה שרון בראיון בסוף השבוע במעריב – נוסטלגיה לימים בהם ישב לנו על הכוונת.