השתמטותו אומנותו

אמיר (שם לא בדוי) הוא פציפיסט. באמת. הוא מסרב לשאת נשק. הוא דוגל באי אלימות בצורה קיצונית. הוא מאמין בכל מאודו ונפשו שהדרך היחידה להשכין שלום בעולם בכלל, ובאזורנו המצולק והמיוסר בפרט, היא לזנוח את הנשק. הוא מסרב לכל שירות צבאי שהוא והעיקר – הוא חדור אמונה ולהט שדרכו נכונה. אפשר כמובן להתווכח אם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה כיום את ה"לוקסוס" של פציפיזם, אבל לא זו השאלה שאני מבקש להעלות כאן.
המדינה מכירה בזכותם של חובשי ספסלי בית המדרש להשתמט השתמטות מלאה מהשירות הצבאי, מה שקרוי "תורתו אומנותו". הרבה קיתונות של דיו נשפכו על הסדר קלוקל זה, הקורע את החברה הישראלית ומפלג אותה בין שווים לשווים יותר. דבר אחד לא יכול להיות שנוי במחלוקת: מדינה צריכה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה. זהו יסוד הדמוקרטיה, וכל עוד מאפשרת המדינה השתמטות משירות על בסיס פולחן דתי, היא חייבת לאפשר את אותה פריבילגיה גם לאלה שמסרבים לשרת על בסיס אידיאולוגי.
אבל גם כאן, כמו במקרים אחרים, עקרון השוויון לא עובד, או ליתר דיוק – הוא חל רק על מי שמכיר בו. אמיר הופיע בפני ועדה מיוחדת של משרד הביטחון, שדנה בבקשות פטור מטעמי מצפון. הוא תיאר את החקירה שערכו לו שם בדימויים מעולמה של האינקוויזיציה של ימי הביניים. יחד עמו נחקרו גם אמו ואביו בשאלות מביכות הנוגעות לא רק לאמונותיו ודעותיו של אמיר אלא גם לילדותו, לאחיו, אחותו וחבריו. חברי הוועדה תהו שמא יש לו איזה ליקוי נפשי חס ושלום, ועוד כהנה וכהנה דברים שבחור ישיבה כלל אינו חולם לעבור אותם. כדאי לדעת - בחור ישיבה שהשתמטותו אומנותו מביא ללשכת הגיוס פתק מוועד הישיבות, חותם על תצהיר וזהו. לא חקירה, לא אבא ולא אמא, לא שאלות מביכות. כלום.
לפני מספר ימים קיבל אמיר את החלטת הוועדה. קראתי אותה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הוועדה, כמובן, דחתה את בקשתו לפטור מטעמי מצפון, ולהלן ציטוט מדויק מנימוקי הוועדה:
"הוועדה סבורה כי לא ניתן להתעלם מן הערך היסודי של שוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי. בהתאם למידע שהוצג בפני חברי הוועדה על ידי היועץ המשפטי, עמד לאחרונה בית המשפט העליון על ערך זה באומרו כלהלן: בית המשפט עמד על הצורך לקיים את חובת שירות הביטחון באופן שוויוני וקבע כי בהעדר בסיס בחוק אין לחרוג מעקרון השוויון לענין מילוי חובה זו. השירות הצבאי הוא חלק מהותי מחייו של כל צעיר בישראל, ואין לתת יד לגישה לפיה רק מעטים ישאו בעול השירות, יתרמו ממיטב שנותיהם ואף יסכנו את חייהם שעה שאחרים ימצאו דרכי מילוט שלא לשאת בנטל".
ואללה יופי. ועדה של משרד הביטחון מיישמת בדווקנות את ערך השוויון בנשיאה בנטל. ואז ירד לי האסימון והבנתי. שאלתי את עצמי: האם אברכי ישיבה מאמינים בדמוקרטיה ובשוויון? התשובה היא "ברור שלא". אז למה צריך ליישם עליהם את העיקרון שהם לא מאמינים בו? מה זה פה? כפייה חילונית? פוי!
במדינה היהודית והדמוקרטית הנפלאה שלנו, עקרון שלטון החוק מיושם רק על אלה שמאמינים בשלטון החוק. הוא כמובן לא חל על קבוצות גדולות שמטעמים אידיאולוגיים או אחרים סבורות ששלטון החוק לא צריך לחול עליהן. מאותה סיבה בדיוק גם עקרון השוויון צריך לחול רק על אלה שמאמינים בו, כמו גם העקרונות של כיבוד הדדי וסובלנות. זהו. זוהי דמוקרטיה במיטבה. העקרונות הדמוקרטיים חלים רק על מי שמאמין בהם – השאר רשאים להשתמש במדינה ובשירותיה באין מפריע, להחיל על זולתם את הכללים הדמוקרטיים, אבל לגבי עצמם – לחיות על פי כללים אחרים.