אום כולתום: קהל משינקין ועד בכלל

במגרשי החנייה של בנייני האומה כבר ניתן היה לזהות את חלקו של הקהל בערב מוזר זה: גדודי לנדרובר חדישים, ומהן בוקעים, כמו מביצי-הפתעה, מפונקי שינקין-שאנטי-אתנו-רוחניים, בשרוואלים, כובעים בוכאריים וחולצות בדוויות – פחות או יותר כמו הדקל והדליז`אנס בציורי גוטמן כסמל למזרח. באכסדרה של בנייני האומה נראה כבר קהל אחר: ישראלים יוצאי מדינות ערב שבאו לשמוע את הרפרטואר האהוב שגדלו עליו בבית, ערבים אמיתיים – שדיברו ערבית בלי שרוואלים, ביניהם נשים בלבוש דתי עטופות מכף רגל ועד ראש וילדיהן, שהגיעו לשמוע את מה שעדיין שומעים בבית, וקבוצות של סקנדינביות ואמריקאים, שלא ברור אם היה זה החבר משינקין שגרר אותם לכאן או החבר האוריינטלי.
תערובת מוזרה ומופלאה של קהלים התמקמה באכסדרה וליהגה בערבית, עברית כזה-כאילו, וניתוחים מוסיקולוגים של נציגי התקשורת שהיוו אולי שליש מהקהל הזה, (כה הרבה מוכרים היו מקבוצה זו, וכה ניכר היה ניחוח הג`וינט באוויר, עד כי נדמה היה שהגעת להפגנה של השמאל בכיכר), והלהג נשמע מהדהד בתור הארוך לקפה במזנון. אפילו אישה חרדית שזפו עיני, היא וילדיה חובשי הכיפות הסרוגות. וכך בערב מותו של הנשיא אסד, איחדה זמרת מצריה שונאת ישראל, בזכרון קולה הגדול, את הבליל היושב בציון. רק בישראל.
וכן, היה בכל זה חן רב. כי גם אם כל אניני הטעם לא באמת נהנו מהשירה הערבית, הרי שבסופו של דבר קהל כה מגוון ושונה איכלס את האולם שהגיב כמו בישראל – מחיאות כפיים קצובות ושריקות עידוד והתפעלות, וכשאנחנו (אבל מי זה פה האנחנו?) אוהבים אמן – זה מורגש גם מורגש.
סאפו עלתה ראשונה להופיע בשירו הידוע מאוד בעולם הערבי של איברהים נאג`י, "אל אטלאל". "על חורבות האהבה", מוטיב מרכזי בשירה הערבית הקלאסית "המשחזר את מעבר האוהבים ליד שרידי המקום ששימש מחנה ומקום מגורים של מושא אהבתם", כך על פי התכניה. סאפו רגילה לקהל הארופאי כנראה, שרק לו אפשר למכור הופעה כה מביכה ומלודרמטית עד גיחוך, ולספק "מזרח" צלופני כמו אלדין בסרטי וולט דיסני. סאפו שכחה שהיא מוכרת את השואו של "המזרח" שלה למזרח במזרח. על הבמה הונחו סדינים לבנים כמו חולות מדבר, ומשרת יעאני-סודני בלבוש של פלח מהנילוס עבר והניח על הבמה מנורות נפט מאירות באור זהוב מעוטרות סטייל עלי בבא וארבעים השודדים. לבושה בשמלה שנראתה כמו קימונו, התמוטטה לא אחת על הבמה ונשכבה עליה בתנוחות סבל תאטרליות, א–לה שרה ברנארד. קשה לי לדמיין את אום כולתום נמרחת ככה על הבמה. בין קריאת טקסט בצרפתית מסוגננת לאנגלית מקרטעת היא השליכה במחווה של ייאוש אבוד את דפי הטקטסטים על הבמה וכן, גם שרה.
מישהו מאחורי אמר שהיא השתפרה מאז ששמע אותה לפני 5 שנים שרה את אום כולתום. אם זה השיפור, אז מצבה בכי רע. שירה כוחנית, חסרת ניואנסים ורוך, הפצצה מלודרמטית שמזכירה במעט את ריטה, אבל בלי הקול הגדול של ריטה. וכל זה מבלי שהבנת מילה. נחמד היה לו נהגו בבנייני האומה כמו באופרה בת"א, והיו מעלים תרגום על צג דיגיטלי מעל המסך. אז בצרפתית לא הבנתי מה היא מלהגת בהתרגשות, ובאנגלית איומה בפיה לא הבנתי מה היא אומרת, וערבית הבינו רק הערבים שישבו באולם, למרות שעל פי קבוצת אנשי התקשורת שישבה מאחורי ולא הפסיקה להמהם בערבית, כאילו היה כל זה זכרון טרי מהילדות במאז"ה פינת אלכסנדריה, נדמה היה שאני היחיד שלא מבין מילה.
סאפו ירדה וקצרה תשואות רדודות מאוד, (נחמד היה אם היתה מקבלת זר פרחים ממישהו, אבל פרחים לא קיבלה אף אחת מהזמרות), ואחריה עלתה הזמרת הישראלית-ערבית-פלשתינאית לובנה סלאמה מכפר יאסיף. וזו גנבה את ההצגה. בצניעות וביישנות וקלילות מאופקת שרה את שירה היותר קליל של אום כולתום "ראני לי שוויה" (שיר לי לאט), והאולם הפך לחאפלה. הערבים והשינקינאים שישבו מאחורי בשתי קבוצות נפרדות ולא הפסיקו לפטפט, סתמו את הפה, והתחילו לשמוח, ולמחוא כפיים כמו בחתונה, האולם נמלא שריקות והבחורה הצנועה וחסרת המניירות, הצליחה להעביר בקהל כולו זרם של כייף גדול. כשסיימה, התשואות הממושכות הקצובות והרמות של מחיאות הכפיים בטח גרמו לסאפו מאחורי הקלעים לברוח למלון.
כמה מוזר: לרגע הרגשתי זר, לרגע הרגשתי הזדהות. כששרה סאפו חשתי כזר, אורח. כששרה לובנה סלאמה חשתי הזדהות כובשת כמו באירוויזיון: הנה אחת משלנו, תוצרת הארץ, עושה מה שסאפו לא עושה – מרימה את הקהל באוויר. נכון, השירה שלה היתה מעט מתקתקה ומתחנחנת, אבל זה עבד.
לכשסיימה הודתה לקהל במבוכה על שניאות לקבלה בחום, ולמארגנים שנתנו לה צ`אנס, כאילו היה מדובר בתחרות כשרונות צעירים. והחן הפשוט והצנוע שלה כבש את כולם.
אבל היתה זו זהבה בן ב "אינתא עומרי" (אתה חיי) של היוצר עבד אל ווהב, שלקחה את כל הקופונים, ובגדול. יש לה לזהבה בן נוסחה שאיש עוד לא פיצח, להכנס בנון-שלנטיות לכל אירוע תרבותי, וכמו ממתק מכאיב, לזרום ישר לתוך השיר ולרגש. יש לה עוצמה וגם נוכחות. אי אפשר לקחת ממנה את האמת הזו שהשד יודע מהיכן היא נובעת. ובשירה של זהבה בן יכלת לחוש בניואנסים של רוך וליריות ובמעברים של עוצמה וכאב.
הקהל הרעיף עליה אהבה והיא החזירה לקהל אהבה. בסוף הקהל געש מהתלהבות, ושוב, אף זר פרחים לא הוגש לה, ובעוד היא מודה לתזמורת הנאמנה והטובה שניגנה כל הערב, הקהל כבר היה בדרכו למגרש החנייה.
ויש בהחלט לומר מילה טובה על התזמורת המונה 15 נגנים – בהם שמונה נגני כלי מיתר – ערבים, יהודים, ורוסים עולים חדשים – המרכיבים את התזמורת למוסיקה ערבית שנוסדה בשנת 1990 בחיפה בניהול סוהיל רדואן. ניזאר רדואן, דוקטור למתמטיקה בטכניון, מנצח התזמורת, הפליא להוציא את המיטב מנגניו ושירת נאמנה ובאלגנטיות מדויקת את שלוש הזמרות.
זה היה ערב מרגש, משום שלפתע לבש המושג "ישראליות" בגד שמעולם לא ראיתיו: בני הארץ על גווניה באולם אחד מאזינים למוזיקה ערבית של זמרת גדולה ונאצריסטית. וזה כנראה ההפוך על ההפוך של הארץ הזו. גם אם לא כולם הצליחו באמת להתחבר לרפרטואר, ועל אף שלא הבנתי מילה - אסד הפסיד. היה שווה.