שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נימנום קטן לפני ההפסקה
    חיזיון תיאטרלי מרשים וצוות שחקנים נפלא לא עוזרים ל"אקורדיונים"; דרוש מחזה טוב

    ההצגה הזאת היא תעלומה בעיני: יש בה כל המרכיבים הנכונים ובכל זאת התבשיל לא עלה יפה.
    איזה ליהוק! כמה מן הטובים שבשחקני ישראל, שהייתי הולכת לראות אותם כל אחד לחוד – שלא לדבר על כולם ביחד על אותה במה. איך אפשר לעמוד בפני הפיתוי של דורון תבורי (שכל-כך ממעטים לראותו ושמאז הצגתו האחרונה בחאן התגעגעתי לראותו), ג'יטה מונטה ומרים זוהר, ולצידם גם אלברט כהן הוותיק והמנוסה ואסנת פישביין הנאה והתוססת, וכולם על במה אחת! ג'יטה מונטה גם גונבת את ההצגה בסערה בריקוד סולו של טנגו לשניים (כן, זאת לא טעות).
    זהו סיפור, לכאורה אישי ואינטימי, על איש בן ארבעים (דורון תבורי הנפלא) שהחמיץ את חייו בגלל חטא קדמון מסתורי. מנער מוכשר, תוסס ומבטיח, הפך לאיש מריר וערירי שמתקן אקורדיונים במרתף, וחי במחתרת עם אמו האלמנה (מרים זהר). יום אחד באה לבקרו אשה צעירה וחקרנית (אסנת פישמן) ונפתחת קופסת פנדורה של סודות מן העבר: האמא שלו, האמא שלה (ג'יטה מונטה), האבא שכבר מת, ההזדמנויות שהוחמצו. יש גם מישור נוסף, שנרמז אך לא ממש מתפתח, הקשור לאקורדיונים, לישראל של פעם, להבטחות ולאפשרויות שלא מומשו.
    כוחו של הספרי, בשלב מוקדם יותר של יצירתו, היה במחזות המשפחתיים האישיים שלו ("קידוש", "חמץ"), שהביאו את האמת האישית, הפרטית שלו. למען האמת, כשראיתי על כריכת התוכניה את תמונתו של הילד הספרי עם הברט והעיניים העצובות מחזיק באקורדיון – ציפיתי למשהו כזה, להספרי של פעם, ושמחתי, שכן נותרתי עם טעם רע מאוד מיצירתו האחרונה של הספרי בקאמרי ("רב קמע") ועם זאת אני בהחלט מעריכה את כשרונו.

    סלט של סגנונות

    התאכזבתי. הספרי הבוגר כנראה איננו מאמין עוד בכוחה של האינטימיות הפרטית ומנסה לשוות להצגה שלו מראה של חיזיון ססגוני גדול עם צחוקים (במקומות הלא נכונים), אולי מתוך הנחה (מודעת או לא מודעת, זה לא משנה) ש"זה מה שהקהל יאהב", ש"זה מה שהולך". חבל, כי ההצגה נופלת בפח היקוש של הפופוליזם המסחרי של ה"רב קמע" בשעה שלהבדיל מיצירתו הקודמת של הספרי, היא גדושה בפוטנציאל מבטיח לכיוון אחר לגמרי. מה לעשות, הפופוליזם משחית.
    מבחינה סגנונית, ההצגה נעה בין ריאליזם לריאליזם פנטסטי ולסוריאליזם מוחלט, אבל במקום חגיגה של תיאטרון ושל סגנון, יש פה סלט של סגנונות וציטטות תיאטרוניות. יש אפילו איזכור להצגות הספקטקל לוין, וגם בדמויות יש משהו חנוך-לוויני חמוץ-מתוק, נוגה-מצחיק. אלברט כהן מסייע לכך כשהוא מייבא לכאן את התפקיד החנוך-לוויני המובהק שלו – המאהב הנצחי שכרוך אחרי שמלתה של אהובתו שבזה לו אבל לא מוותר (אולי בגלל שגבי עמרני נכנס לנעלי התפקיד הוותיק של כהן ב"רומנטיקנים"? מקריות?)

    חיזיון תיאטרלי מרשים

    מצד החיזיון התיאטרלי יש בהצגה הרבה דברים יפים, אך הם לא בהכרח נדבקים זה לזה. התפאורה של דרור הרנזון מלאה המצאות על גבול האופראי. אהבתי מאוד את עיצוב המרתף בו שוכן בית המלאכה לתיקון האקורדיונים: חלל ריק גדול עם קופסאות זיכרון. בתוך הקופסאות שוכנות גוויות האקורדיונים הישנים, בתמונה שמזכירה, להבדיל, עוברים במיכלי פורמלין במעבדות של מדענים מטורפים בסוג מסויים של סרטי אימה. גם תמונת החדר של ג'יטה מונטה מעוצב באמצעות אלמנט מרכזי אחד – מיטה-בונבוניירה מסוגננת. התלבושות של אנה כרושצ'ובה (בוגרת אקדמיית תיאטרון גשר) אף הן נעות בין תלבושות ריאליסטיות יומיומיות (טיפה מוגזמות) לסגנון אופראי בומבסטי (התלבושות של ג'יטה מונטה והתלבושות של המלאכים שכנפיהם מעוצבות כמפוח של אקורדיון). התאורה של ניב שדה חוצה את הגבול האופראי ובמיוחד אהבתי את קטע הפתיחה של דורון תבורי היושב על כיסא באמצע במה ריקה וכן את תמונות משרד הקבלה בשמיים (גיהנום? גן עדן?). המוזיקה היא של אורי וידיסלבסקי, מייסטר במוזיקה לבמה, ובמחזה הזה היא גם חשובה במיוחד, שכן מוטיב האקורדיונים (כשמו של המחזה) מזמין ביטוי מוזיקלי הולם. על כל התרכובת הבימתית הזאת אחראי הספרי הבמאי, ואולי הוא קיווה שהיא תכסה על העדרו של המרכיב הבסיסי ביותר והחלש ביותר בהצגה: המחזה.
    אלא שזה לא עובד ככה: כשהמחזה פגום, שום קוסמטיקה בימתית לא תוכל באמת לתקן אותו. והמחזה חלש. המערכה הראשונה (עד ההפסקה) היא מבוא ארוך שאיננו ממריא וראוי למעשה שיקצצו אותו לעשר דקות. הקהל הולך לאיבוד זמן רב לפני ההפסקה וגולש לנמנום קל. עיקר הדרמה מתרחשת אחרי ההפסקה, וזה בהחלט מאוחר מדי. אולי גם האיטיות של הצגות ראשונות היתה בעוכרי הצפיה שלי, אך גם כך נראה לי שהמחזה זקוק באופן נואש למספרים וליד של דרמטורג-עורך (זאת בעיה: כשמחזאי מביים את עצמו, הוא גם הדרמטורג של עצמו).

    שורה אחרונה:

    אוהבי תיאטרון "מקצוענים" ימצאו בהצגה פרטים ששווים צפייה, למרות החסרונות הקשים. קהל שיבוא לחפש את הסיפור המלודרמטי עלול להתאכזב. מי שמחפש צחוקים ובידור קליל לא ימצא את זה כאן, אבל על אלה אני לא מרחמת, יש להם די והותר מן העניין הזה במקומות אחרים.

    "אקורדיונים" מאת שמואל הספרי ובבימויו בתיאטרון הקאמרי. משתתפים: מרים זהר, אלברט כהן, ג'יטה מונטה, אבישי עזרא, אסנת פישביין, דורון תבורי. תפאורה: דרור הרנזון. תלבושות: אנה כרושצ'ובה. מוסיקה: אורי וידיסלבסקי. תאורה: ניב שדה



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דורון תבורי ומרים זוהר ב"אקורדיונים". מפוספס
    לאתר ההטבות
    מומלצים