תיאטרון האבסורד

בשלושת השבועות האחרונים הרגשתי כמי שמשחק, בעל כורחו, בתיאטרון אבסורד. לא הייתי השחקן היחיד. יחד עמי שיחקו במחזה חברי ועדת הכספים של הכנסת כשחקנים ראשיים, ואליהם הצטרפו, לגראנד פינאלה, שאר חברי הכנסת. ההצגה הייתה כמובן חוק ההסדרים והתקציב. מה לא היה בשואו הגדול הזה – מלחמות, צעקות , חרפות, גידופים, בריתות לשעה ולדקה, קריצות עיניים וטפיחות על השכם. בקיצור – הכל מכל וכל. ההצגה הכי טובה בעיר.
המחצית הראשונה של ההצגה הוקדשה לחוק ההסדרים. במשך כשלושה וחצי ימים ישבנו, חברי ועדת הכספים, כדי "להכין" את החוק הזה לשנת 2002. 47 חוקים יש בחוק ההסדרים. הזמן, נטו, שהוקדש לכל חוק היה בערך שעתיים וחצי. חוק ההסדרים הוא המצאה של יצחק מודעי ז"ל. בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות השמונים הבין מודעי שכדי להביא ליציבות כלכלית צריך לחוקק חוקים שיסדירו את האנרכיה התקציבית. בגדול – זה נכון. במהלך השנה נותנים לחקיקה פרטית לעבור. אחר כך כשבאה החרב המתהפכת של התקציב ואיום הבחירות בפתח – מחוקקים את חוק ההסדרים ומנסים, כמה שאפשר, לתקן את הנזק.
אלא שהבעיה הלכה והתעצמה והפכה מתיקוני חקיקה להשגת יעדים כלכליים למפלצת דו ראשית. הראש האחד של המפלצת הוא שבמהלך השנים הלכו נזקי החקיקה הפופוליסטית והתעצמו. חוק משפחות ברוכות ילדים וחוקי הנגב הם רק קצה הקרחון. הראש השני הוא של הממשלה. למה לנסות ולהעביר חוקים בהליך "רגיל" ואיטי אם אפשר לעשות זבנג וגמרנו?
שעה שהגיע חוק התקציב המעודכן, בשני כרכים עבי כרס, לוועדת הכספים הבינו סוף סוף כולם מהו המשחק האמיתי. כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה ובראשם היו"ר, ח"כ ליצמן, דפדפו בהם במהירות כדי לברר דבר אחד: האם ההתחייבויות שנתנו להם נרשמו בספר התקציב. משגילה ליצמן שלא קיבל את מה שהובטח לו - הוא פשוט נעל את הישיבה. לעזאזל המדינה ולכל הרוחות המשק והדיונים העקרים בוועדה. לא נתנו לי את מה שהבטיחו אז אני שובר את הכלים.
במקום שהסיעות הגדולות שמינו את ליצמן יראו לו את הדלת – הן שלחו אליו את פקידי האוצר. התבזות כזו של הפקידות הממלכתית כבר מזמן לא הייתה. רק לאחר שכנופיות בני ברק והר נוף השתכנעו שהכל בסדר – חודש הדיון בוועדה. לא חלילה דיון של ממש ביעדי המשק, במצבו הכלכלי הקשה, בריבית, במיתון, במשבר בתעשייה ובכלל. כי בתיאטרון האבסורד כל אחד דואג לליטרת הבשר שלו.
והפינאלה הייתה הפיאסקו הגדול מכולם. בדרך כלל מגיעות סיעות הקואליציה והאופוזיציה להסכמה בדבר סדרי הדיון בחוק ההסדרים ובחוק התקציב. הרעיון ברור. בסוף – הרוב קובע ואם יש לקואליציה רוב התקציב עובר. אלא שהפעם האופוזיציה המתוסכלת של מרצ החליטה שאם ליצמן שבר את הכלים – גם לה מותר. הלכו והגישו אלף הסתייגויות, שעל כל אחת מהן דרשו הצבעה שמית כדי להתיש, בראש ובראשונה, את עצמם. שעות אחר כך, כשהם עייפים ומתוסכלים, חיפשו חברי מרצ מוצא של כבוד כדי לרדת מהעץ, ומצאו אותו בדמות ראש הממשלה, שגם הוא כנראה התעייף, ובדמותם של הנכים.
אז אחרי שהאומללים האלה שבתו בקור יותר מחמישים יום הסכים ראש הממשלה להיפגש עמם. הפגישה לא נועדה לפתור את בעיותיהם, כי, כזכור, אנחנו בתיאטרון האבסורד. כל מטרת הפגישה הייתה ניצול ציני של הנכים כדי לשים קץ לפיאסקו, לאפשר את הסרת ההסתייגויות, וללכת סוף סוף הביתה. מכל ההצגה המבזה והמכוערת הזו של חוק ההסדרים והתקציב נותר רק טעם רע ומר, תחושה קשה של החמצה ואימה גדולה מפני הבאות.