מקסטינה לקומבינה

השבוע התוודענו לתופעה מעניינת: ישראלים רבים גרים להנאתם במרכז הארץ, אבל רשומים כתושבים של עיירה בנגב או בגליל לצורך הטבות מס. התרגיל פשוט: אתה גר בחיפה, אבל שוכר עם עוד עשרה חברים דירת חדר טחובה בקרית שמונה. כל העשרה מעבירים את כתובתם לעיר מוטבת המס וזוכים מן ההפקרות. זה לא ממש צפוף לגור עשרה בחדר, שהרי ממילא אין צורך להגיע לשם אף פעם.
מחלונך נשקפת תל אביב, אבל חשבון הבנק שלך הוא ירוחמי. מרוויחים כמו במרכז, ומשלמים מסים כמו בגבול. כי לחוצפה אין גבול. אתה גר בשדרות רוטשילד, אבל ההטבה שלך משדרות. אתה שולח את הילדים שלך לבית הספר בחיפה, רק המשכורת שלך, עם הטבת המס הנכבדה, מגיעה לקריית שמונה. לא נורא, היום כבר לא צריך לנסוע עד לסניף הבנק עצמו כדי לקחת את הכסף. אתה הרי לא פראייר כדי ללכת לגור בנגב הרחוק או בגליל העליון, אבל מצד שני אתה גם לא פראייר כדי להפסיד את ההטבות המיועדות למי שבונה את חייו במקומות החשובים האלה. סע מצומת קומבינה לצומת קסטינה, קח את הכסף וברח.

שלושה בתמונה אחת

שלושה שותפים יש לתמונה השבועית בעיתון בה נראים מפגין מפוטר הזועק מול הכנסת ושוטר חבוש קסדה הודף אותו לאחור. השלושה הם המפגין, השוטר, והצלם שהביא את התמונה לעיתון. שלושתם, לפעמים, מרוויחים אותו דבר. הפועל הביא הביתה ארבעת אלפים ש"ח, השוטר המתחיל מרוויח סכום דומה, ויש סיכוי שזה גם שכרו של הצלם.
אבל גם אם שלושתם משתכרים אותו דבר, מה שעושה את ההבדל בין שלושת השותפים לתמונה הוא ההבדל בתודעה. הפועל המפוטר מסתכל לצדדים ורואה רק שחור. אין לו השכלה, אין לו עתיד, השנים שהשקיע לפרנסתו לא הבטיחו לו עתיד. הוא רואה את עצמו כפועל שחור בתעשייה קורסת. הביטחון הכלכלי שלו נהרס ברגע ומגוון האפשרויות העומד לפניו הוא דל להחריד. הוא מרגיש שהממשלה זרקה אותו לכלבים.
מולו השוטר ההודף אותו. הוא מרוויח מעט, אבל התודעה שלו שונה לגמרי. הוא עובד במקום מסודר ובטוח, צפוי לו מסלול קידום סביר, יש לו תנאי שירות וביטחון כלכלי. לבד מזאת, הוא חלק מכוחות הביטחון. הוא מונה על ידי שולחיו להיות משליט סדר, נציג הממלכה ושלטון החוק. הידיעה הזו ממלאת אותו בגאווה ובתחושת אחריות. איפה הוא ואיפה הפועל המסכן הזה שעורקיו עומדים להתפקע מזעם. המדינה נותנת לו פרנסה וכבוד.
ומולם צלם העיתונות. הוא, עם אותה משכורת כמו השניים האחרים, בכלל רואה עצמו כחלק מעולם היצירה, האמנות וחופש המידע. הוא עוד מחכה לרגע בו יתפוס את תמונת חייו, תמונה שתביא לו תהילה וממון. צילום שיתנוסס על שערי כל עיתוני העולם. איפה הוא ואיפה הפועל או השוטר. המדינה לא מפריעה לו להתפתח.
הם שלושתם משתכרים באופן דומה. שלושתם בני אותו גיל ומאותם מעמדות חברתיים. מה שמבדיל ביניהם הוא אופק שלהם והתודעה העצמית. לא הכסף שהם מרוויחים, אלא בתוך איזה מגזר חברתי ועיסוק מקצועי הם פועלים. הפועל שייך לעולם העבר, השוטר רואה עצמו כחלק מעולם ההווה והצלם תופס עצמו כחלק מעולם הזוהר והעתיד. שלושת אלפים או ארבעת אלפים שקלים לחודש פלוס בונוס או שעות נוספות. יום שמש עצבני מול הכנסת, דוחפים ונדחפים, שלושה ישראלים שאתם רואים כל יום בעיתון חוזרים בערב שרוטים ועייפים. כל כך דומים וכל כך שונים.

יחסים ויחסי ציבור

חברת הכנסת יעל דיין ערכה השבוע בכנסת דיון בוועדה לקידום מעמד האשה על הרגלי המין של האשה הישראלית. בשביל מה? בשביל לתפוס חתיכה עלובה של תשומת לב. נו, ודאי שהעיתונים יעוטו נוטפי ריר על הכינוס. בדיוק לשם כך הוזמנו לדיון גם כמה מעודדות וסלבריטאיות-קישוט. לא בשל חוכמתן או התמחותן בעניין הן הוזמנו, אלא בשל הפוטוגניות המוכחת שלהן.
מה שמרגיז בהופעותיה הצדקניות של חברת הכנסת דיין הוא העובדה שהח"כית הזו טורחת לנזוף במראיינים במבט שכולו פתיעה כל אימת שהם מעיזים לשאול שאלה קשה. כאילו הם מייצגים את הפרימיטיביות והשוביניזים עם השאלות שלהם, ואילו היא סמל הקדמה והנאורות. כאילו שעצם העובדה שמעלים לדיון פומבי נושא שעד כה היה בצנעה הוא כשלעצמו הישג.
לא היה בכל הדיון הזה גרם אחד של קידום מעמד האשה. סתם יחסי ציבור לטעם הרע של יעל דיין.