לא למד דבר

הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות מבשרת היום שראש הממשלה הציע לאמריקנים, במהלך ביקורו בוושינגטון, לפעול יחד להחלפתו של ערפאת בהנהגה קולקטיבית של בכירים פלסטיניים. הכוונה, יש להניח, בעיקר לסגני היו"ר, אבו מאזן ואבו עלא, ש"מוכנים להפסיק את הטרור". לא נמסרה תגובתם של בוש ואנשיו, אבל שר הבטחון, שמוושינגטון מדליף בהצלחה עוד יותר גדולה משהוא עושה זאת בארץ, הוסיף שבעניין ערפאת "סגן הנשיא צ'ייני יותר קיצוני מרחבעם זאבי".
לא שיש בדברים משהו חדש, כמובן. בחודשים האחרונים מגיע לשיאו מסע הפרסונליזציה של המאבק, זה שתולה הכל בערפאת הרשע ולא בסכסוך קשה, רב שנים בין שני עמים. עבור שרון, שכבר ברור לכל שהוא מנהל את המלחמה שלא הספיק לגמור ב-1982, מדובר בעול אישי שהוא כמה לפרוק. עבור שר הבטחון, השואב את השקפתו מראשי הצבא, מדובר בהאנשה של תפיסת הרשות, וערפאת בראשה, כמנגנון שולט בכל ומניע הכל, שיש להכניעו.
יש בצד הפלסטיני ביקורת אדירה על ערפאת. הדור הצעיר של ההנהגה, בראשות אנשים כמו דחלאן ורג'וב, מבטאים אותה כמעט בקול. יש הבנה שצריך לחפש דרכים אחרות, ושהראיס קשיש ועיקש מכדי לעשות זאת. אבל מכאן ועד יציאה נגדו – ואפילו מרומזת, כמו בהצעה שקיבל דחלאן מבן-אליעזר להשתלט על רצועת עזה תוך נכונות לנסיגה של צה"ל, הצעה שיש בה כדי לפרק את הרשות לשניים – הדרך ארוכה מאוד. קשה לראות מצב שבו פלסטיני כלשהו ירים יד על הסמל המובהק של המאבק, אבי האומה.
הדברים אמורים עוד יותר באנשים שפגש שרון בשבוע שעבר. אבו מאזן, אבו עלא ודומיהם אינם מנהיגים בכוח עצמם. הם סמלי הדור הוותיק שכל סמכותו נשאבת מערפאת. אין להם גייסות משל עצמם; בעיני הדור הצעיר הם סמל לסיאוב של אנשי תוניס, שחזרו לכאן אחרי שהנשארים הקריבו קרבנות עצומים באינתיפאדה הראשונה, ובנו שלטון מושחת. אחד מהם עשוי לשמש מנהיג סמלי לתקופה הקצרה שאחרי ערפאת, אבל לא יותר מזה.
מדכאת לא פחות היא היכולת הישראלית לא ללמוד דבר. לפני עשרים שנה הוביל שרון את ישראל למלחמה, מתוך תכנית שנועדה להבטיח מי מבני השיח שלנו בצד השני יומלך על מדינה בעייתית (לבנון). היומרה הזו עלתה לשמיים יחד עם באשיר ג'מאייל, והביאה לא רק למלחמה שכשלה במטרותיה אלא גם לתסבוכת שעלתה במחיר דמים. כמו הנסיון לבסס את אגודות הכפרים כמנהיגים בגדה, כך כל נסיון ישראלי לקבוע מי מנהיג את הצד השני משול לנסיון פלסטיני לקבוע מי ינצח אצלנו בבחירות. זה מעיד על אטימות והתנשאות, ומועד לכשלון.
אלא שכאן יש עוד משהו, חמור לא פחות: טנקים ישראלים נמצאים היום מאה מטר מלשכתו של ערפאת. שרון מדבר כל שני וחמישי על צערו על שלא הרגנו אותו בביירות, ומציע לאמריקנים בגלוי לפעול להחלפתו. במצב הזה, ישראל אחראית לחלוטין לגורלו של איש לא צעיר ולא בריא. אם ימעד ערפאת היום בלשכה, אם יפגע בו ברק, ישראל תהיה אחראית. ומדובר בגל טרור שיעמיד את כל זוועות השנה האחרונה בצל איום.