הקול שמאחורי מכונות התפירה

מאבקם של פועלי מפעל "בגיר", הכוכבים בעל כורחם של כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מהימים האחרונים, הופך את ההצגה "תופרות", שעולה החל מהערב (ראשון) בתיאטרון חיפה, לרלוונטית להכאיב. ההצגה, על-פי מחזה של המשוררת והמחזאית אלישבע גרינבאום ובבימויו של עודד קוטלר, מספרת את סיפורן של פועלות במפעל טקסטיל קטן וכושל בעיירה דרומית מוכת אבטלה, שעומד בפני איומי סגירה. המחזה מבוסס על סיפורו של מפעל טקסטיל במצפה רמון, שעובדותיו קיבלו על עצמן את ניהולו ושיקומו, והפכו אותו לקואופרטיב מצליח. בחזרה הגנרלית אמש (שבת), נכחו כמאה פועלות ממפעל בורנשטיין בחיפה, שהתרגשו ממחוות האירוח לא פחות משהתרגשו מההצגה עצמה.

להלחם בייאוש ובעוני

ליבה של ההצגה מתמקד ביום שאחרי המהפכה, בו הופך המפעל לקואופרטיב שבמסגרתו הפועלות של אתמול הן המנהלות של עצמן. כוכבה (עפרה ויינגרטן) ושוש (אודליה מורה-מטלון), הגיבורות הראשיות, מבקשות להלחם בייאוש ובעוני שמקיף אותן ולייצר לעצמן ולנשים שעובדות איתן עולם טוב יותר במו ידיהן. לעזרתן הן מגייסות את גליה סגל (אביגיל ריאלי), מנהלת מקצועית שתסייע להן להצעיד את המפעל להצלחה, ובצעד אירוני מחזירות למפעל כגזרן מן המניין את משולם (אלברט אילוז) מנהל העבודה לשעבר.
בין לבין מציץ הצופה לתוך מערכות היחסים המורכבת בין הנשים: ארלט (רבקה בכר) שעובדת 35 שנים במפעל ומעבירה את זמנה בלחכות לטלפון שלא מגיע מהבן שחי בארה"ב, אלה (נדיה קוצ'ר) מורה למוזיקה, עולה חדשה מרוסיה ואם חד-הורית, שסובלת מבעיות בריאות וחוסר איזון ושולי (קרן צור) הבת של כוכבה שחולמת להיות כוכבת ועובדת עם אמה הגרושה במפעל. את כולם מנסה להנדס רחמים נפחי (יונתן צ'רצ'י), מזכיר מועצת הפועלים החרמן, שמפזר הבטחות בלי כיסוי ומנסה לעשות הון פוליטי על גבן של הפועלות.

"התרגלנו לפַחד"

משימה לא קלה לקחו על עצמם גרינבאום וקוטלר בניסיון לעבד את המציאות הקשה והמוכרת של חיי הפועלות למחזה, בעיקר כשמדובר בסיפור שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב. בשביל רוב צופי התיאטרון, "תופרות" תהיה אולי הצצה רגעית לחיים של אנשים בשולי החדשות והסטטיסטיקה. אבל בשביל נשים כמו זהבה מלמד, שעובדת כבר 35 שנה במפעל בורנשטיין, מדובר במציאות יומיומית. "זה ממש מחיי המתפרה שלנו, עם ההתייחסות אחת לשנייה והפחד שקיים מפני סגירה ופיטורים. זה פחד שאנחנו חיים אותו והתרגלנו אליו", היא אומרת.
גם שאר התופרות התרגשו מאוד לנוכח סיפוריהן כפי שהוצג על ידי השחקנים שעל הבמה. כרמלה כהן, אם חד-הורית שעובדת במפעל בורנשטיין: "אני עוברת את זה על הבשר שלי. אני מפרנסת יחידה ואין יום שבו אני לא חושבת מה יקרה אם המפעל ייסגר. זה רודף אותי", היא אומרת. בת-שבע כהן, מסכימה איתה: "זה חרא לעבוד במתפרה. המשכורות שחוקות וכמו שהם אמרו לא מגיעות לשכר מינימום. יש ממש פחד שמא חלילה זה יקרה לנו. אני לא יודעת כלום חוץ מלתפור".

הקול שמאחורי מכונות התפירה

בהרמת הכוסית שלאחר החזרה הגנרלית נכחו מנהל התיאטרון, סיני פטר, במאי ההצגה, המחזאית, צוות השחקנים ואורחות הכבוד – פועלות הטקסטיל. בנאום שגרם לחלק גדול מהפועלות לדמוע אמר קוטלר: "זהו מחזה מקורי שקשור בהתרחשות העכשווית מה שמחייב אותנו באמינות ובזהירות יתר. ההצגה הזו מוקדשת לכן; המתפרה הזו היא סמל לקבוצה אדירה של אנשים שרוצים לבוא לידי ביטוי. אנשים שהחברה, המדינה והממשלה שוכחת אותם ומטאטא אותם מתחת לפני השטח. צריכים לתת להם את תשומת הלב כמו שהתיאטרון נתן, לחפש את הקול שמאחורי מכונת התפירה, שאם לא כך, נגמור במצב של כאוס". על השאלה האם הפקה שכמו לקוחה מעמודי החדשות לא תרחיק את הקהל הישראלי שבע המציאות, אמר קוטלר: "הקהל הישראלי מאד ער לנעשה סביבו. אני חושב שהקהל כן מעוניין לראות את דיוקן עצמו, לא מתוך מזוכיזם אלא מתוך נסיון לגבש עמדה. במאי הקולנוע אינגמר ברגמן אמר פעם כשנשאל למה הוא 'מכה' את הצופים שלו במציאות, שמדובר בתהליך תרפויטי. זה כאב שמשחרר".