שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    פרחי-כתיבה בחממות
    כשרון כתיבה לא ניתן לרכוש, טכניקה - כן. לא זו בלבד שיש החולקים על טענה זו, אלא שגם בקרב המצדדים חלוקות הדעות לגבי השיטות. רועי הורוביץ מציג שלושה דגמים של מוסדות להכשרת מחזאים, שאלוני ולוין לצערם לא זכו ללמוד בהם...

    אחת לכמה זמן, במחזוריות קבועה פחות או יותר, שב ומתקיים השיח הנוקב על אודות מצבה של המחזאות הישראלית, ושבים ועולים הטיעונים המוכרים בעדה ונגדה. עיקרו של "כתב-האישום" מתייחס להיעדר מסורת של כתיבה דרמטית בעברית, שממנו נובעות "מחלות הילדות" השכיחות כל כך של המחזה המקורי: נטייה רווחת לכתיבת להג ארכני, מסבירני ומפוטפט, על חשבון ההתמקדות בפעולה הדרמטית, ליקויים מבניים, היצמדות נטולת פרספקטיבה לאקטואליה של "כאן ועכשיו", וחקיינות זולה (לסעיף זה, של החקיינות, שבים ונדרשים במיוחד בשנתיים האחרונות, עם פטירתם של נסים אלוני וחנוך לוין, שכן נדמה כי "חקייני לוין" וכותבים "פסבדו-אלוניים" צצים להם כפטריות אחרי הגשם). בצד הזכות, שבה ומוזכרת הפופולריות הרבה לה זוכים מחזות-המקור מצד קהל הצופים (ויעידו השלאגרים הגדולים של השנים האחרונות, דוגמת "המורדים", "חברות הכי טובות", "כפר" ואחרים), כמו גם הישגים בולטים בתחומי עיצובו של רובד לשוני דביר ומשכנע. ישנם גם מי שידחו על הסף את ההאשמה הרווחת כל כך בדבר זילות המדיום התיאטרוני עקב נטייה אינפלציונית ל"ז'ורנאליזם" ול"רלוונטיות", ויבכרו לראות בנטייה זו דווקא סגולה מבורכת של המחזות והמחזאים המקומיים.
    בתוך הוויכוח המוכר הזה שבין "חסידים" ו"מתנגדים", דומה שעל דבר אחד מסכימים הכול ללא עוררין: מספרם של הפונים בכלל לכתיבה לתיאטרון, ועל אחת כמה וכמה, מספרם של הכותבים הטובים שביניהם, רחוק מאוד מלהשביע רצון, ולפיכך, יש לקום ולעשות מעשה. ואכן, בצד הדיונים החוזרים ונשנים הללו ובמקביל להם, ניכרת בזמן האחרון גם תנופת עשייה של ממש, מצידם של אנשי תיאטרון רבים, מרקעים ומטעמים שונים, אשר עניינה אחד: איתור, הכשרה, טיפוח ועידוד של מחזאים חדשים.
    כך קרה, שלצד המסלול הוותיק להכשרת מחזאים בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב, צצו באחרונה מסגרות לימודיות נוספות, כמו גם אירועים בעלי אופי פסטיבלי, ששמו להם למטרה להכשיר ולקדם דור חדש של כותבים לתיאטרון. הרציונל המשותף לכל הפעילויות השונות הללו גורס כי הטכניקה של כתיבת מחזה - בניגוד לגורם הערטילאי המכונה "כשרון טבעי לכתיבה" - הינה עניין הניתן ללימוד ולתרגול, באמצעות מתודה מסודרת, באורח שאינו שונה בעיקרון מן הנעשה בתחומי יצירה ודעת אחרים. כך, למשל, טוענת המחזאית-במאית גורן אגמון, המלמדת במקביל הן באוניברסיטת תל-אביב (זה כשבע שנים) והן בבית הספר החדש לכתיבת דרמה, בבית תמי, בתל-אביב - כי "קשה לכתוב מחזה ללא שלד, ואת מלאכת בניית השלד הזה אפשר וכדאי לרכוש. תמיד טוב, למשל, לשוב וללמוד את הפורמולות האריסטוטליות, ולו רק כדי לנתץ אותן כליל בהמשך".
    היכן, אפוא, ניתן לרכוש את הכלים לכתיבת מחזה?

    הדגם ההוליסטי: מגמת כב"ד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב

    מגמת הכתיבה, המשולבת באחרונה בבימוי ובדרמטורגיה (או, בקיצור, כב"ד), היא האופציה הוותיקה והממוסדת ביותר. מדובר במסלול לימודים של 3-5 שנים, המקנה לבוגריו תואר ראשון או שני, בהתאם. עם המורים נמנים פרופ' תום לוי, ציפי פינס, יהושע סובול, גורן אגמון, מוטי לרנר וד"ר גד קינר; ברוח התפיסה המקובלת בחוג, נוטלים כל המורים, יהיה תחום התמחותם אשר יהיה, חלק בעיצוב השקפת עולמו ואישיותו היוצרת של המחזאי לעתיד. הלימודים משלבים היבטים עיוניים ומעשיים כאחד, והחניכה היא אישית, גם כשהקורס מוגדר כקבוצתי. תחילת דרכה של המגמה - כיחידה בפני עצמה במסגרת החוג לתיאטרון - היתה בשנות ה-80, ביוזמתו של ראש החוג דאז, פרופ' תום לוי (עד אז הועברו שיעורי כתיבה בודדים, בתפזורת, בעיקר על ידי דני הורביץ). לפני כשנתיים, סמוך לכניסתו של ד"ר גד קינר לתפקיד ראש המגמה, במסגרת רה-אורגניזציה של תוכנית הלימודים, אוחדו מסלולי הלימוד הנפרדים לכותבים, במאים ודרמטורגים, תחת מטרייה אחת.
    המגמה בחוג לתיאטרון מתייחדת, בראש ובראשונה, בכך, שבמסגרת הלימודים במוסד אקדמי מוכר, זוכים הסטודנטים בהשכלה תיאטרונית וכללית רחבה ובשיעורים ייעודיים ספציפיים. "אחת מן הרעות החולות של כותבי המחזות 'הרזים' והשטוחים אצלנו, היא היותם חסרי עורף רוחני ותרבותי ומסורת תיאטרונית", טוען ד"ר קינר. זאת ועוד, ה"אני מאמין" המקומי הוא "הוליסטי": מחזאי הוא קודם כל אדם חושב בכלל, ו"חושב תיאטרון", על מכלול מרכיביו, בפרט, ולא ספרות או עיתונאות. לכן נדרשים תלמידי הכתיבה להתנסות גם בתהליכי ההכשרה והעבודה של במאים ושחקנים, על מנת להתוודע להלכי המחשבה והפעולה של עמיתיהם ליצירה הבימתית. יתרון ייחודי נוסף של המקום הינו חובת לימודי הדרמטורגיה; במסגרת זו מתוודעים הסטודנטים להיבטים שונים של הטיפול בטקסט הדרמטי, משלב הטיוטה הכתובה ועד לשלב הפרטיטורה להצגה. היבטים אלה כוללים שיכתוב, עריכה מחדש והידוק, תיקוני לשון, תחקיר ואיתור חומר ביבליוגרפי, וכתיבת חוות דעת על מחזות. כך, מפרספקטיבה חיצונית, כביכול, לומדים הסטודנטים להיות ערים לבעיות פוטנציאליות ביצירות שהם כותבים. בקורסים סדנתיים של מחזאי-במאי-שחקן ומחזאי-במאי-דרמטורג מבצעים הסטודנטים תרגילי הדמיה של קשת התפקידים הלוקחת חלק בעיצוב ויישום המחזה; בנוסף, בשלבים השונים של תהליכי הפיתוח, נבחנת היצירה במסגרות פנימיות ופומביות (לרבות מחוץ לאוניברסיטה) של "תיאטרון קריאה".
    בין בוגרי המגמה ניתן למנות, בין היתר, את אילן חצור ("רעולים", "הלב הלבן"), גיורא יהלום (שמחזה ראשון פרי עטו, "חיכיתי רק לך", עלה בימים אלה בבימויו של כותב שורות אלה), בועז גאון ("ג'ונגול"), רון ישועה ("תסמונת ואן-גוך") ותמר שחף ("הסתברות").

    הדגם התכליתי: בית הספר לכתיבת דרמה מיסודו של יובל המון

    את בית הספר לכתיבת דרמה, הפועל בבית תמי שברחוב שינקין בתל-אביב, ייסד יובל המון לפני למעלה משנה. גם ברשימת הסגל המכובדת שלו נמצאים המחזאים גורן אגמון ויהושע סובול, לצד הבמאים עמית גזית, איציק ויינגרטן ואלה אלתרמן, הדרמטורגית ד"ר נורית יערי, ורבים וטובים נוספים. שנת הלימודים במקום משתרעת בין החודשים ספטמבר עד יולי, והשיעורים מתקיימים פעמיים בשבוע (בימים שלישי ושישי). המדובר במסגרת המיועדת לאנשים בעלי השכלה על-תיכונית (אקדמית או אחרת), המבקשים להתמחות בכתיבת מחזות.
    ייחודו של בית הספר הינו בפנייתו אל קהל מבוגר יותר מזה החובש, בדרך כלל, את ספסלי האוניברסיטה: "אנחנו לא מקבלים אנשים צעירים מדי, משום שלדעתנו לכתיבת דרמה דרושים ניסיון חיים ורצון להתמקד בדבר אחד. אנשים צעירים רצים מדבר לדבר, מתחום לתחום ומעניין לעניין", מנמק יובל המון.
    בשונה מן המסגרת האוניברסיטאית, מושם כאן דגש, בראש ובראשונה, על ההיבטים הפרקטיים של הכתיבה, ופחות על העיון והתיאוריה. שנת הפעילות בבית הספר נחלקת לשני סמסטרים. במהלך הסמסטר הראשון, מתקיימים שיעורים פרונטליים, שעניינם לימוד יסודות הכתיבה, היכרות וניתוח של טקסטים קאנוניים (טרגדיות יווניות, שקספיר, איבסן...) וכן הקניה ותרגול של מיומנויות בסיסיות. במהלך סמסטר זה נדרש כל תלמיד לגבש לו רעיון - מתווה ראשוני למחזה שהוא מתעתד לכתוב. הסמסטר השני מוקדש, רובו ככולו, לקידום הפרויקט של כל אחד מן הלומדים. בשלב זה נחלקים הסטודנטים לקבוצות לימוד קטנות, המונות שלושה אנשים כל אחת, בהן מתבצעת עבודה מול מנחה יחיד - חונך, המלווה את תהליך הכתיבה. בהמשך, זוכה כל תלמיד לעבודה עם במאי וצוות שחקנים, לצורך בדיקה וליטוש של הדראפט הסופי (היש בכלל דבר כזה, "דראפט סופי של מחזה"? הלא היה כבר מי שאמר
    “You don’t write a play, you rewrite a play” ). בסיום השנה נערך אירוע רב משתתפים של קריאה מבוימת, "פסטיבל ביכורים" שמו, בו נחשפים מחזותיהם של בוגרי בית הספר בפני קהל.
    בצד התוכנית הבסיסית, מפעיל המקום גם תוכנית-המשך, המיועדת לבוגריו, כמו גם למחזאים בראשית דרכם, שיצירות מפרי עטם כבר הוצגו בעבר, ואשר מעוניינים בליווי צמוד בעבודה על מחזה חדש.
    בשנה הראשונה לקיומו של בית הספר יצאו ממנו 17 בוגרים, שבידיהם מחזות. חמישה מהם (רבקה גור, עלמה גניהר, חנה לביא, ז'ק קנו ואדוה שי) הוזמנו להציג את מרכולתם גם במסגרת "פותחים מסך", פסטיבל קריאה של מחזאות מקורית, שיזמה ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית לסין. במחזור הנוכחי של בית הספר רשומים כ-23 תלמידים.

    הדגם היישומי: הסדנה של התיאטרון העירוני הרצליה

    באנסמבל התיאטרון העירוני הרצליה, מבקש המנהל האמנותי גדליה בסר להציע מסגרת נוספת. את המודל שלו הוא מאמץ מן ה-"Royal Court" הלונדוני, הדגם האולטימטיבי של מוסד המטפח מחזאות חדשה, בזיקה ישירה בין הנחיית המחזאי, הכשרת הטקסט להצגה והעלאתו על קרשי הבמה. מדובר בסדנת לימודים חד-שנתית, העתידה להתקיים אחת לשבועיים, בהנחייתו של דן פוטרמן, שהתמחה בהעברת סדנאות מסוג זה בארה"ב. אליבא דפוטרמן, יעדה הראשון של הסדנה הינו השתקת הקול הפנימי הביקורתי שמקנן במשתתפיה, כמו אצל כל אדם יוצר, ושעלול לחסום ולייאש אותם בטרם עת. פוטרמן גורס כי מחזאי רציני נמדד, בראש ובראשונה, במידת המחויבות שלו לעיסוקו ככותב, וכי יש הכרח לסגל משמעת עבודה קפדנית, ולקבוע "עיתים לכתיבה". כל אחת מפגישות הסדנה שלו נמשכת כשעתיים, ובמהלכה מתנסים הלומדים בתרגילי דמיון, פיתוח רעיונות לכלל דיאלוגים וסצנות בימתיות, ואיתור ליקויים מבניים שכיחים בטקסטים דרמטיים.
    ייחודה ויתרונה הגדול של המסגרת ההרצליינית הם בסמיכותה לתיאטרון יוצר ופעיל ובשיתוף הפעולה שלה עימו. ואכן, בכינון המסגרת החדשה הזו יש לגדליה בסר משום אינטרס כפול: העלאת תרומה לאיתור וטיפוח של כשרונות חדשים, מתוך אמונה שאם הכתיבה לתיאטרון לוקה בחסר - הרי שהתפתחות התיאטרון כולו נפגמת; אבל גם, ובעיקר, יצירת מפגש מפרה בין אנשי האנסמבל שלו ובין יוצרים צעירים, מפגש שיש בו כדי לעודד חשיבה מחדש על מהות העשייה התיאטרונית. "עצם המפגש עם יוצרים צעירים מרענן את התיאטרון", לדבריו.
    בסר והדרמטורג שלו (נועם מלר) פרסמו מודעה בעיתון. כעשרה כותבים הרימו עד כה את הכפפה, ולא נערכה כל סלקציה ראשונית של הפונים. אנשי הסדנה מאמינים במתן הזדמנות שווה לכל המעוניין, בבחינת "כל דכפין ייתי ויכתוב". ממילא, מי שלא יעמוד בדרישות יפרוש. גם כאן, כמו אצל יובל המון, הכוונה היא לחתום את שנת הפעילות באירועי קריאה מבוימת של החומרים, על ידי שחקני התיאטרון.
    בד בבד עם האמונה ביכולתם להקנות כלים מקצועיים לתלמידיהם, טרחו יובל המון, גדליה בסר, דן פוטרמן וגורן אגמון, שעימם שוחחתי, שלא להצטייר כמי שמאמינים אמונה נאיבית, לפיה כל סודות התחביר המחזאי גלויים לפניהם וניתנים להוראה, בבחינת "מטבע עובר לסוחר". ארבעתם, כאחד, חזרו והדגישו בפני כי למפגש עם מחזה טוב, ככל יצירת אמנות משובחת אחרת, נלווה תמיד מימד מסתורי, ריגושי, בלתי נתפס: "אחרי ככלות הכול, מחזה טוב צריך לספר סיפור מרתק ולרגש" טען יובל המון, וגדליה בסר - בתשובה לשאלתי מהו הדבר הראשון שהוא מחפש בטקסט שנופל לידיו, ושאותו הוא מבקש להקנות לפרחי-הכתיבה החדשים - השיב: "דבר ראשון אני מבקש לזהות אותנטיות בכתיבה, אותנטיות שתסקרן ותפעיל אותי ברמה הכי פרימיטיבית. אני מצפה מאנשים לכתוב מתוך יושרה פנימית".
    כלים מקצועיים, אפוא, ניתן לרכוש. את האותנטיות, היכולת לרגש והיושרה הפנימית צריך להביא מהבית...

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חקייני לוין צצים כפטריות אחרי הגשם
    מחזאי הוא קודם כל אדם חושב בכלל
    מומלצים