זו ארצנו

יומיים אחרי התבוסה בקייזרסלאוטרן, ודרכו של דרור קשטן לנבחרת מעולם לא נראתה סלולה יותר. העיתונים מתחרים ביניהם בקריאות להדחתו של ריצ'ארד נילסן, הפרשן הלאומי משתלח במאמן בשידור חי, ואפילו גברי לוי כבר מודיע שהוא חושב על כל העסק מחדש. כמו תמיד אצלנו, השאלות הנכונות מטופלות באופן הכי רע וצעקני שניתן להעלות על הדעת, וההחלטות, מן הסתם, יהיו בהתאם.

הוועדה לא התכנסה

ברור שחשוב להעלות את שאלת מינויו מחדש של נילסן לדיון. אלא שהסיבה לדיון הזה היא לא התבוסה בגרמניה, אלא הכישלון לעלות למונדיאל. הרי זו בדיוק המטרה שלשמה הביאו את נילסן – להשיג כרטיס לקוריאה ויפן. רגע אחרי שחטפנו את אותו גול אומלל בדקה ה-91 מול אוסטריה, היה צריך לחשוב אם לנילסן מגיעה עוד הזדמנות. ההתאחדות עוד עשתה קולות רציניים של דיון בנושא לרגע, כשמינתה ועדה לבחינת המינוי; אלא שהוועדה מעולם לא כונסה, ובמקום זה יצא לוי בהצהרה שנילסן הוא המאמן הבא, וזהו.

מהפך קונספטואלי

שני דברים גרמו להתעוררות המאוחרת בנושא: ההצלחות של קשטן עם הפועל תל אביב באירופה, והמחצית השנייה של הנבחרת בגרמניה. פתאום קשטן הצטייר כמין שועל ערמומי שאירופה נופלת לרגליו, ונילסן הפך לקשיש תמהוני המנותק מהמציאות. התכונות החיוביות של הדני – סבלנותו ונימוסיו הטובים – תרמו למהפך הקונספטואלי, כשנילסן הוצג כמין שריד אריסטוקרטי מהמאה ה-19 שהוטל בטעות לחופי פלשתינה-א"י.
הנימוק החביב ביותר על מבקריו של נילסן הוא "מבחן התוצאה". לפי ההיגיון הזה, קשטן ניצח את צ'לסי ולוקומוטיב, אז הוא כנראה מאמן מצוין, ואילו נילסן הובס בגרמניה, אז הוא צריך לעוף. אלא שההיגיון הזה קצת מסוכן לאוחזים בו: מה יקרה אם קשטן יובס מול פארמה (כמו שכבר קרה לו לא פעם באירופה), ואילו הנבחרת תשיג איזה ניצחון מקרי במשחק הידידות מול דנמרק באפריל?

השרפיזם לדורותיו

אחרי שנה בארץ אמר נילסן שהישראלים נכנסים לאופוריה מכל הצלחה ולהיסטריה מכל כישלון. התבוסה בגרמניה הוכיחה שוב עד כמה הוא צדק. בהרבה משחקי ידידות מתקבלות תוצאות משונות או מוגזמות, ואף אחד לא דורש את ראשו של המאמן. יתרה מכך: אותה גרמניה הובסה 1:5 במשחק רשמי על ידי אנגליה, ורודי פלר נשאר בתפקידו. משחק אימון הוא גם המקום המתאים לנסות הרכבים חדשים או להעלות שחקנים צעירים, כי ההפסד לא כל כך משמעותי. אלא שבמדינה שצווחת על השפלה וביזיון לכבוד הלאומי היקר בכל הזדמנות, כנראה שכל משחק הוא משמעותי. התוצאה היא שבמיטב מסורת השרפיזם לדורותיו, את הנסיונות המוזרים שומרים למסגרות הרשמיות.

יחי ההבדל

לטעמי, קשה לבוא בטענות לנילסן. הוא הביא את ישראל בדיוק לתוצאות שלהן היא ראויה. המשחק בקייזרסלאוטרן המחיש את ההבדל בין נבחרת גרמנית חסרה (אבל עם ספסל באורך הבונדסליגה) לנבחרת ישראלית בלי ברקוביץ' ונימני. גם בקמפיין למונדיאל ישראל הוציאה תוצאות לגיטימיות בכל המשחקים, והכישלון בהעפלה לפלייאוף היה בסך הכל עניין של מזל.
אם שלמה שרף זכה לשמונה שנים מתישות בנבחרת גם אחרי שפתח את הקמפיין הראשון בתבוסה במשחק רשמי לאוסטריה, נילסן יכול לקבל עוד קצת קרדיט. מאידך, גם קשטן ושפיגל הם מועמדים לגיטימיים, שראוי לבחון ברצינות את הבאתם לנבחרת. אלא ש"רצינות" היא מלה זרה לציבוריות הישראלית, וההחלטה על העסקתו של נילסן תהיה תלויה מן הסתם רק בשני גורמים: מידת ההצלחה של הפועל תל אביב בשני המפגשים מול פארמה, והתוצאות שתשיג הנבחרת בשני משחקי האימון הבאים.