שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוצה למות לבד. עם מקהלה
    "תמרה", של לאורה ריבלין, היא הצגה טובה יותר מן המחזה עליו היא מבוססת. שוש אביגל מסבירה

    תמרה, רקדנית פלמנקו שהפכה לסבתא לא מכבר, עומדת להתאבד בחדר מלון מהוה במזרח ירושלים. בשעתיים שלפני היא מעלה בפנינו את חייה.
    זה מחזה של חשבון נפש, של סוף הדרך, ותחילת דרכה כמחזאית של השחקנית הוותיקה והמוערכת לאורה ריבלין. ביים את המחזה חנן שניר, אחד הבמאים הרגישים והמעניינים בתיאטרון הישראלי. התוצאה מורכבת ומאוד לא חד-משמעית. ככלל: ההצגה טובה מן המחזה, השחקנים מוצלחים יותר מן הדמויות הכתובות (כן, קראתי את המחזה הכתוב), עם זאת ישנם רגעים בכתיבה עצמה שכובשים בעוצמה הרגשית ובאמת הפרטית שלהם.

    לא נותנים למות בשקט

    נתחיל במה שטוב: הבמאי חנן שניר עיצב הצגה מסוגננת, מודעת לעצמה כתיאטרון וקולחת בשפת תיאטרון רהוטה שמסווה-מחפה על התפרים הגולמיים מדי של המחזה. תמונת הבמה קבועה ונקיה מקישוטי סרק: מיטה על במה-על-במה (תפאורה ותלבושות של אנה סמורגונסקי ודרור הרנזון). הבמה המרכזית ריקה ובמרכזה מיטה שהיא גם קבר (כמקובל בהצגות ישראל בעת האחרונה – ראה ערך "מלאכת החיים" ו"רומנטיקאים"). על קירות הבמה השחורים והחשופים שורות-שורות של מכשירי תאורה שמזכירים כל העת שמדובר בתיאטרון (תאורה: בנצי מוניץ). השחקנים יושבים סביב הבמה או נכנסים ויוצאים אל החגורה שסביב הבמה וכמעט לא נותנים לתמרה מנוח. נקודת הכובד בהצגה מוסטת מדמותה של תמרה אל להקת ארבע הדודות הססגונית והמצחיקה (דבורה קידר, אתי גרוטס, נורית כהן המפתיעה תמיד לטובה וליאת גורן). הן מלוות את תמרה כל העת ומזכירות מקהלות נשים במחזות של לורקה, אך במקום להציע תובנה עמוקה יותר של הסיפור הן מתמקדות בהצחקות ובקטעי פולקלור, ובקטעים אלה דבורה קידר גונבת את ההצגה בהליכה.
    תפקידי המשנה מעוצבים היטב אם כי סטריאוטיפיים ברובם, וכל שחקן מגלם כמה דמויות: אריה מוסקונה הוא בעלה המת של תמרה ומוצלח יותר כמאהב אילתי מזדמן. גם לרובי פורת-שובל, ערן שראל ופיני קדרון יש רגעים טובים. למירב גרובר יש נוכחות בימתית מרשימה והיא חזקה בקטעי הפלמנקו וברגעי האירוניה העצמית, אך ברוב הזמן נראתה לי מוחצנת ומוגזמת. עדיין, אני מודה: לא פעם ראיתי מבעדה את לאורה עצמה והתגעגעתי לנוכחותה המעודנת. לרגעים, בעיקר מאחור, היו לגרובר מניירות של לאורה ריבלין וכמעט נלכדתי באשליה.

    התנהלות בימתית ססגונית

    כוחו של המחזה בנשמה היתרה. זהו מחזה אישי מאוד, בעצם מחזה יחיד, מונולוג לשחקנית עם מקהלה: מקהלת הדודות, מקהלת המשפחה, כל הקולות המלווים את המונולוג הפנימי של תמרה בשעתה האחרונה. שניר גם תזמר את זה כך, והניח ל"מקהלות" לרחף סביב תמרה בכמעט-מחול בלתי פוסק. המבנה המונולוגי אופייני למדי לכתיבה של מחזה ראשון, עם זאת ריבוי הדמויות מזמין גיוון בימתי והבמאי אכן יצר התנהלות בימתית ססגונית וערנית.
    חולשתו הגדולה של המחזה במבנה הדרמטי הרופף ומה שנובע מזה: תחושה של אריכות-יתר. אין מתח, אין הפתעות, אין ציפייה דרוכה לקראת הבאות, למעשה גם אין קונפליקט: תמרה החליטה להתאבד, אנחנו יודעים על כך תיכף בתחילת ההצגה ובעניין הזה אין הפתעות. אשר למניעים, פה יש מקום לחישוף ולהעמקה, אך במקום זאת אנחנו מקבלים רמזים ופתיתי מידע מבולבלים ולא מעובדים. ברור שהאדמה נשמטה תחת רגליה – תרתי משמע, הן במישור האישי-משפחתי (בעלה מת, הבת התרחקה, הכסף בבנק אזל, הרכוש מושכן) והן במישור הסמלי : אדמת מולדת, המשהו הכי-ישראלי שיכול לעלות מהצירוף של בנימינה, פרדסים ושם המשפחה "שלוש". אך הדו-משמעות הזאת, ובעיקר הרמה הסמלית, אינם זוכים לפיתוח.
    אגב, המחזה גדוש השפעות וציטטות מספרות הדרמה: החל מטנסי ויליאמס ("חשמלית ושמה תשוקה"), סובול (נפש יהודי) ולורקה (כבר אמרתי). שורה אחרונה: יש בהצגה הרבה יופי וכאב, חבל שהמבנה הדרמטי לא מהודק ומעובד יותר. בימוי – טוב ככל שיהיה – אינו יכול להסוות פגמים בסיסיים במחזה. אם יקצרו קצת ויוותרו על ההפסקה, כדאי לראות. קטעי הפלמנקו נהדרים (בראבו לנטע שיזף, תנועה.)
    נ.ב: ראיתי את ההצגה באולם מסקין, האולם הקטן של הבימה. מדובר בהצגה שמשדרת אינטימיות ולכן חשוב לראותה באולמות קטנים (כ- 300 צופים). נראה לי שבאולם גדול מזה ידובר בהצגה אחרת וכל מה שנאמר לעיל לא יהיה תקף.

    "תמרה" מאת לאורה ריבלין. בהבימה (אולם מסקין). בימוי: חנן שניר. תפאורה ותלבושות: ארנה סמורגונוסקי ודרור הרנזון. מוסיקה: יובל מסנר. תאורה: בן ציון מוני. תנועה: נטע שיזף

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום הבימה
    מתוך ההצגה. מונולוג פנימי
    צילום הבימה
    ארכיון
    לאורה ריבלין. ניסיון ראשון
    ארכיון
    לאתר ההטבות
    מומלצים