רועי צ`יקי ארד: עכשיו הספר (חלק א)

אני יושב על ספסל של עירית רמת גן / איני איש / של בדיחות / לא איש שיתבדח על מצבי הטוב / (איני מוצא כל טעם בשמים יפים כל כך, במקום כזה). (שיר קימו מתוך "הכושי")

גם אם היו כובלים את רועי (צ`יקי) ארד לסד עינויים הוא לא היה מודה בכלום. לא בזה שהוא נגד השיטה (למרות שקרא שירים במקדונלד`ס, הניף דגלי סוריה בארוויזיון והקים בית כלא בדיזינגוף סנטר), לא בזה שיש לו משהו להגיד (למרות שהוא בעד מזרח תיכון ישן) ואפילו לא בזה שהוא רוצה משהו (למרות שיש לו כמיהה לבחורות שניחנו בפרופורציות מסויימות).
הדברים בשביל ליצן המועדונים מניף המלפפונים - כמו בשירה יפאנית עתיקה - הם פשוט ככה, ככה הם וזה מצבם. כפי שהוא כותב באחת ההקדמות לספרו החדש: "זו סמיכות בין אירועים שהסיבה לקיומם היא: ככה. סמיכות ככית. כזה הוא המצב ("המצב הוא קדוש")."
וממש ככה, אחרי שנים של קיפצוצים במועדונים וקריאות: "האלו חתיכונת", אחרי שניסה להשתלט על מוסדות המדינה ולהחזירם לאזרחים, אחרי האירו-ביזיון של להקת "פינג פונג", רועי (צ`יקי) ארד (24) מוציא את "הכושי", ספר ראשון בהוצאת "שדוריאן".
הספר מורכב ברובו משירי קימו - ז`אנר בעל מבנה קפדני ומספר הברות שמרני - המצאה פרטית של צ`יקי. כ"קיום" בשיכול אותיות, הקימו הוא, להגדרתו, בן דודו של ה"הייקו" היפאני. ניתן לדמותו ל "כמוסה של אושר... מעבר ממצב רוחני, אמנותי, מהורהר, חרא, למצב רוח נהדר, פרחי זמזמני".
חלקו השלישי של הספר מוקדש לנובלה "השיננית", סיפורו הפאוסטיאני של פובליציסט תחבורה תמהוני וחובב תאונות שבעקבות מפגש עם שיננית משתוקק לנסוק מעל יעודו ולכתוב דווקא המלצה למברשת שיניים מיוחדת - הדו צחצח. במרחב ההזוי שבין מתחם בזל, דיזנגוף סנטר ורחוב חיסין, מסתובבים אנשי הוצאה לפועל שנזרקו מקורסים לניצוח ומנופפים בפרוספקטים ל"קרנבל של מחירים". כתבי כלכלה (למרות שצ`יקי עובד ב"גלובס") משולים לעכברושים, כתבים צבאיים אוהבים מלחמה, רחוב בזל, עדיף לו שיהפוך לבריכה אולימפית, והמפגש האינטימי היחיד מתרחש כשהשיננית (בצורה מקצועית) מבשרת על ריח פה רע.

המגדל: "מעבר למגדל שלום נמצאת / ודאי נערה ששמה / מתחרז עם "צ`יקי" (שיר קימו מתוך "הכושי")

כשאנחנו מתכנסים באזור ממוזג כדי לדבר על הספר, צ`יקי הולם בשולחן כדי להדגים שירת קימו: "זה קיים", (הוא דופק על השולחן). "יש לנו שולחן, ויש לנו גם השגות לגבי השולחן, ויש לנו גם את השולחן שהוא קיים. זה מדבר על הדברים שקיימים."

- מדובר בשירה עירונית?

"החיים שלי הם חיים בעיר, אני הולך לבתי קפה ועושה דברים עירוניים, אבל למילה אורבני יש קונוטציות של אנשים מזריקים בצדדים, של אנשים שלא מחייכים אחד לשני, בעיר יש לך הרבה יותר מגע עם אנשים מאשר בכפר, לא שהייתי בכפר..."

- נראה לך שעירוניים יקשרו לקימו?

"מעניין באמת איך זה יתקבל, כי זו כתיבה צעירה בשפה ישנה, שירה בשפה של המאה ה-18 ביפן. זו תיאוריה פשוטה יחסית. שהמצב הוא קדוש. שתופעות בטבע זהות לאלוהות. יש לך את זה בחסידות בטאואיזם ובזן בודהיזם. שאין לך בנפרד את אלוהים מול המצב. הקימו נכתב בצורה של הארות. יש רגעים שבהם אתה נורא נרגש."

- אז אתה חלוץ אידיאולוגי של הזרם החסידי החדש?

"אני יותר דומה לאדם שיושב במלון. קימו זו תיאוריה התחלתית חדשה. אני מגלגל אותה במוח ואני חושב שהיא יכולה לפתור הרבה בעיות."

- יש לך דעות, אבל אתה לא לוקח עליהן אחריות.

"אני משתדל להיות פחות דעתן. אני מטיף לשמחה, אני מטיף ללא להיות עצוב."

- בכל זאת אתה מסתובב בעיר כמו בדיחה ואומר דברים חשובים. למה אתה לא עומד ברצינות תהומית מאחוריהם, כמו עמוס עוז, נניח?

"כי אני יותר צעיר ואני יותר בליין ויותר חשוב לי לרקוד בזמן שעמוס עוז יושב בביתו. אני נהנתן יותר מעמוס עוז."

- אני מדברת באופן כללי על אנשים שיש להם כוונה לשנות משהו.

"אי אפשר לומר שאני לא עושה דברים, אני עמדתי עם דגלים סורים וישראלים בארוויזיון. אני לא מכיר יחסית אנשים צעירים שהפקירו את מטה לחמם ואת הדימוי הציבורי שלהם בשביל לעשות דברים שהם מאמינים בהם. אני אומר את מה שאני מאמין בו."

- איך אפשר מצד אחד להטיף לשמחה מצד שני לייצר טקסט כמו "השיננית" שהוא כה דכאוני ומדכא?

"זה לא קשור. אני אדם שמח, וזה במקרה סיפור שהוא יחסית עצוב. אתה צריך ליצור איזו דרמה. איזה קונפליקט. גם לצביקה פיק יש שירים עם מילים עצובות."

- אתה אוהב ביורוקרטיה?

"זה אחד הדברים שאני הכי מתעניין בהם. ביורוקרטיה. יש לך אזורים, שהם לא ביורוקרטיים, שהם לא האזורים המרכזיים בישראל. יש דמויות כמו דודו טופז, שהן דמויות קיצוניות ומעניינות. זה העולם שעליו אני כותב. אלה סוגים של ביורוקטיה.
"נגיד אתה הולך להוציא דרכון פתאום מגיע גדי יגיל ועומד בתור. מדי פעם יש לך ביורוקרט שמנצל את ההזדמנות לגעת בזוהר, גם כאן, בסיפור, יש ביורוקרט שיש לו הזדמנות לגעת בזוהר - לכתוב פרסומת לשיננית שתופיע ב"לאשה". זה סוג אחר של אפרוריות."

- איפה אתה מזדהה עם הרגע הזה שהגבור עובר? יש לו משבר של אדם כותב.

"אני לא כותב עם משברים. גם לא כל כך אכפת לי מה יגידו על שום דבר שאני עושה. יכול להיות שאני מדבר על אנשים שאכפת להם מה יגידו."

- אבל הוא מתלונן שאין בו את הישירות של מתקן המזגנים המזרחי.

"יכול להיות שהוא מקנא. יש לך באמת את רגשי הנחיתות של האינטקטואל מול המזרחי, אבל אין לי את זה כל כך כי אני לא ממש אינטלקטואל."

- אתה לא קורא ספרים?

"אני דווקא קורא מלא ספרים. אולי יש לי קנאה מול הטבע. זה א` ב` של זן בודהיזם. יש לך את הדבר והדעה עליו פחות מוצלחת מהדבר תמיד."

המשך הכתבה ב"כתבות נוספות"