העמיס תפקיד

"ארז אלגרבלי ב'המשאית' הוא במידה רבה אני, וסיפורי החיים שלנו די דומים - אם כי במציאות נהגתי ואני נוהג אחרת ממנו, בלי ללכת עד הסוף כפי שרואים אותי על המסך". את ההצהרה הזאת משחרר השחקן הצעיר מעין הרוש, 24, המככב במיני סידרה "המשאית" (ערוץ 2, יום ה' 21.05), בבימויו של ערן ריקליס. זו לו טבילת האש הטלוויזיונית כשחקן בוגר, אם כי כבר בגיל 12 הופיע לראשונה על המירקע בתוכנית "קריאת כיוון", בהנחיית רוני פינקוביץ', ובעקבותיה התנוסס דיוקנו על עטיפת ספרו של אורי אורלב "האי ברחוב הציפורים".
ארז הוא נער בן 17 מירוחם, נכדו של אברהם אלגרבלי, נהג משאית קשיש (זאב רווח), החולם לקנות משאית חדשה לבנו ניסו (סמי הורי). הוריו, תמי (אוולין הגואל) וחיים (אייל רוזלס), גרושים. אביו, שנטש את משפחתו כדי לממש את החלום האמריקאי שלו, מגיע לביקור בשעה שארז מנהיג מרד נגד מגמת המסגרות שנכפתה עליו ועל חבריו בתיכון המקצועי שלהם. בשיא הדרמה הוא מאיים בנשק על אהרן בליטי (מנחם עיני), מנהל בית הספר, ומי שמונע טרגדיה הוא שלום איפרגן (שמעון מימרן), מורה אידיאליסט, הנוטע בקרב תלמידיו את התחושה שהם מסוגלים ליותר ממסגרות. בסיומה של העלילה רואים את ארז עם אזיקים על ידיו.
"הורי התגרשו כשהייתי בן 11", מספר הרוש, שגדל ביהוד. "אבי עזב, התחתן שנית והקים משפחה אחרת. מכאן היה לי מאיפה לעבוד על הדמות של ארז. כמו אביו, אבא שלי היה הרפתקן והתגלגל בין עיסוקים שונים. לאחר שנולדו לו כאן שני ילדים מנישואיו החדשים, ברח איתם לחו"ל בלי להודיע לי. שנים חשבתי איך זה קרה לנו. נראה לי שמראש מערכת היחסים בין הורי היתה טעונה. היו ביניהם ניגודים בולטים. בעוד שהאישיות של אבי היתה קשה, אמי, מנהלת מועדון קשישים, היא אשה מקסימה, האדם הכי יקר לי בחיים. אוולין מזכירה אותה במיני סידרה בטוב ליבה. מעולם לא זכיתי לכך שאבי יהיה לי כמו חבר".

ניסית לגשר ביניכם?

"כן, לאחר שהורי התגרשו. אבל הוא כבר לא היה שם בשבילי. לא אשכח איך כמה ימים לפני שנסע לקח אותי ואת אחותי הקטנה, רעות, לסרט 'נשיקה במצח' של יהודה ברקן. בזמן שצפינו בסרט, זלגו דמעות מעיניו. שאלתי אותו, 'אבא, למה אתה בוכה?' והוא ענה 'שום דבר'. אחרי שבוע, כשנסע, הבנתי מה קרה. הנסיעה כבר היתה מתוכננת אצלו והוא ידע שלילדיו יהיה הגורל של הבת הנטושה בסרט, שאותה שיחקה מיכל ינאי.
"עזיבה פתאומית של אבא היא אירוע טראומטי לילד", ממשיך הרוש. "אבל במבט לאחור הכי קשים היו הגירושין של הורי - יותר מנישואיו השניים, אפילו ממותו בגיל צעיר, שמבחינתי היה מוות בהדרגה. לי זאת היתה המכה הכי חזקה. בכיתי המון. אז כמעט נגמרו לי הדמעות. מאוד כעסתי על עצמי, מתוך תמימות של ילד חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר שהרחיק בין הורי".
הגורל היכה באביו של הרוש. הוא ניסה בניו יורק עסקים שונים, כשל בהם, הפך לדתי, שב ארצה עם משפחתו החדשה למקום מגוריהם הקודם בבת ים, עבד שנה כנהג מונית וערב אחד, עם שובו הביתה, נפטר מדום לב בגיל 41. הרוש היה בן 16.
"האמת? לא הייתי מסוגל לסלוח לו, גם כשהיה מתקשר מניו יורק ושולח משם מכתבים", הוא אומר. "זה שעזב אותי בלי להיפרד, שלא היה בבר מצווה שלי, שהפיל את כל העול של גידול הילדים על אמי, היו מבחינתי עוול שאין עליו סליחה. הוא לא היה אב מכה או מתאכזר, אבל בעיני הוא פשוט היה אדם שלא ידע להיות אבא".
הרוש הוא בוגר התיכון המקיף בעירו. לאחר שהתפרסם כשכיכב כילד בטלוויזיה הופיע בלהקת "צעירי יהוד", בניהולו המוסיקלי של קובי נעים, "וההופעות שם היו בשבילי מעין בריחה מהקטע המשפחתי". כבר אז ראה את עתידו כשחקן: "הייתי יושב בקולנוע ורואה סרטים של אל פצ'ינו או של רוברט דה נירו, מרותק למשחק שלהם, בוחן את ההבעות שלהם על כל הניואנסים הקטנים".
את שירותו הצבאי החל במשטרה הצבאית ("בתפקיד משעמם של שוטר במחסום במכבים-רעות"), עד שהועבר לתפקיד מש"ק נפגעים בחיל קשר. "הייתי בקשר עם משפחות שכולות וטיפלתי בהוצאת ספרים להנצחת בניהן שנפלו", הוא נזכר. "לקחתי קשה את התפקיד, הייתי בוכה עם המשפחות, עד שכבר לא יכולתי יותר".
בשנת השירות האחרונה שלו החל ללמוד במכינה בסטודיו של ניסן נתיב וכשהשתחרר, למד בסטודיו של יורם לוינשטיין. כעבור שנה עזב, "בהרגשה שלא קיבלתי שם מה שקיוויתי לקבל. התעודה לא חסרה לי. אני לא אדם של מסגרות. אולי עם העובדה שלא סיימתי שמרתי על איזושהי טריות, שבוגרי בתי ספר למשחק מאבדים אותה".
הרוש יצא לשוק והחל את דרכו בתיאטרון מסחרי לילדים, עד שלפני שנה וחצי הקים תיאטרון ילדים משלו. הוא מחבר החומר של עצמו, יחד עם ידיד מוסיקאי, שר בהקלטות להצגות וגם מפעיל את הצד הטכני. עם "תיאטרון מעין" הוא מציג בגני ילדים. ב"המשאית" קיבל תפקיד ראשי. אחר כך גילם פרח טיס ב"כנפיים", סידרתו של שמואל אימברמן שתשודר בקרוב. הרוש: "אני מתכוון לשים כעת דגש על טלוויזיה, בהנחה שהדבר יכסה על כך שלא סיימתי בית ספר למשחק ויפתח לי את השער לתיאטרון הרפרטוארי".
הוא יפה תואר. כשאני שואל אותו אם חשב גם על דוגמנות, עולה הבעת הפתעה על פניו. "אומנם אני נמשך להמון תחומים", הוא אומר, "אבל כאלה שאני צריך להביא אליהם מהנפש שלי. ברור לי שגם אם משהו יבוא לי בקלות, בניגוד למה שהייתי מורגל בו, אקרע את עצמי ואעבוד קשה כדי להצדיק מה שנפל לידי. לא חשבתי על דוגמנות, אבל אם יזדמן לי לא אדחה את זה על הסף".
זה שנתיים הוא מתגורר במקום מרכזי בתל אביב עם חברתו, עדי, שאותה הוא מכנה "אהבת חיי". גם היא קשורה לאמנות, ויותר מכך אינו שש לספר עליה. בשעות הפנאי הוא צופה בסרטים ובהצגות, עוסק בכתיבת שירים וסיפורים, גם תסריטים לעתיד.
כשהגיע להסרטת "המשאית", מצא מולו מיתוס דוגמת זאב רווח, "שמהמפגש הראשון בינינו שלח אלי מבט מרגיע. הוא היה בשבילי כמו בית ספר, ולדעתי הוא מפתיע ברמת הרגש שהוא מעביר על המסך. ולא רק הוא. לגבי זו היתה זכות גדולה ליהנות מקאסט כל כך מנוסה כבר בהתחלה שלי בטלוויזיה. בפרט מנחם עיני, שהתפקיד הקטן שלו בסרט 'הלהקה' מלווה אותי שנים. הבמאי, ערן ריקליס, הוא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיים. לא אשכח איך באודישן מולו בכיתי, מתוך חיבור טוטאלי לדמות. חששתי שלא יקבל אותי בגלל שאני מבוגר בשבע שנים מהדמות, אבל הוא קיבל אותי בחום רב".

ובעתיד?

"בלי משחק אני לא חי".
והוא ישחק, ועוד איך. "לאחר הקרנת 'המשאית' בסינמטק, ניגש אלי אילן דר", משחזר הרוש. "וואו, כמה התרגשתי! זה שחקן שכל כך הערכתי, אחרי שראיתי את 'קרובים קרובים' בווידאו המון פעמים. 'אתה ג'יימס דין החדש!', הוא אמר לי. הסמקתי".