שתף קטע נבחר

הרהורים על יחסים

"החיים זה לא מה שהבטיחו לי" הוא ספרו האוטוביוגרפי של דודו טופז שיוצא בימים אלה. כוכב הטלוויזיה מדבר על הילדות, ההתבגרות, עולם הבידור והחיים הקשים בצמרת. בקטע שלהלן הוא חושף את משנתו על יחסים וזוגיות. תשפטו בעצמכם

אפרת גרה באילת. אני גרתי בתל-אביב. כל ערב כמעט היתה הופעה של "פליטת-פה".
לוח ההצגות כלל עשרים וחמש הופעות בחודש.
כך, החֵל מאמצע יוני ואילך, במשך למעלה משנה.
למעשה מתחילת אפריל 84' ועד תחילת נובמבר 85' (המופע האחרון התקיים בפני ישראלים בלונדון באחד-עשר בנובמבר), קיימתי שלוש מאות שמונים וארבע הופעות, שבע מהן בהיכל-התרבות בתל-אביב, אחת באמפיתיאטרון בקיסריה, אחת באמפיתיאטרון אילת, ארבע בבנייני האומה בירושלים, שבע-עשרה הצגות באודיטוריום חיפה - כל אלה אולמות המכילים בין אלף ועד ארבעת אלפים מקומות ישיבה.
ההופעות האחרות היו גם הן באולמות בני שמונה מאות מושבים בערך, כך שניתן לומר שכרבע מיליון איש ראו את המופע (פרט למאות האלפים האחרים שצפו בו בווידיאו ביתי).
המופע זכה באותה שנה בפרס "כינור-דוד" של ידיעות אחרונות, אני נבחרתי כבדרן השנה בכל המשאלים, והמערכון "משה והאורנג'דה" היה המושמע ביותר מכל המערכונים בשנים 84' ו-85'.
ובכל זאת - היה לי זמן אפרת. התאהבתי בה ולמדתי לאהוב מאוד את בן.
אבל הייתי בן-זוג איום!
אפרת היתה בחורה עדינה ואינטליגנטית ביותר, אבל היתה בעלת רגישות מוגזמת. היה בה עצב גדול ותחושה שהיא חסרת מזל בחיים. היה לי קשה עם הסגירות שלה ועם העצב הבלתי-פוסק הזה. הייתי בתקופה כל-כך טובה. ההצלחה היתה בעיצומה. הרווחתי המון כסף בפעם הראשונה בחיי. רציתי לחגוג איתה את השמחה הגדולה הזאת.
היה קשה.
היא ביטלה את הצלחותי וגם את הרווחים במשפטים כמו -"אז מה!" או "...ואושר פנימי יש לך?"
אני לא פוסל זלזול שכזה, באמת שלא; אושר פנימי חשוב יותר מעושר חיצוני, ובאמת יחסית לנצח ולאינסוף - מהי ההצלחה? כלום!
אני מכיר את דרך המחשבה הזאת.
אני מכיר את הגישה של "הבל הבלים הכול הבל".
אבל לחיות בפסימיות תמידית כזאת - זה איום!
אהבתי את אפרת, אבל במנות קצובות; הייתי יורד לאילת בכל פעם שהזדמן לי והיא הגיעה לתל-אביב פעם בשבועיים. היו יחסים יפים. התקרבתי לבן. הוא היה אפילו דומה לי מבחינה חיצונית (אפרת ממוצא אוסטרי ובעלה שנפטר היה ממוצא עיראקי). אנשים חשבו שהוא הבן שלי. בילינו יחד עד כמה שהזמן איפשר לנו. היה לי נעים.
נתתי לאפרת הרבה מעצמי - עד כמה שיכולתי. אבל לא הייתי נאמן...
ההצלחה הביאה מעריצות מהסוג המובחר... הייתי בן שלושים ושבע.
סטודנטיות לתיאטרון מאוניברסיטאות שונות ביקשו להיפגש איתי כדי "לדון בתופעה של תיאטרון של איש אחד..."
עיתונאיות של מקומונים מכל רחבי הארץ רצו איתי "ראיון בלעדי".
נשים בעלות "מודעות חברתית עזה" ביקשו לשוחח איתי על "המסרים החברתיים והפוליטיים" שבהצגה שלי, ו"כיצד אוכל לתרום לשיפור המצב בכוח הפופולריות שלי?"
היה קשה לעמוד בפיתויים. הייתי נפגש עם הסטודנטיות, העיתונאיות והנשים בעלות המודעות... היתה מתפתחת שיחה אינטלקטואלית שלקראת סופה הגיעה, כמעט תמיד, לכדי קתרזיס רוחני ופיזי... לא הסתרתי זאת מפני אפרת. לא סיפרתי לה מרצוני, אבל כששאלה - לא שיקרתי.
זה כאב לה מאוד.
אמרתי לה:
"זה מה יש! אני לא מסוגל להשתנות. כשאני איתך - אני איתך לגמרי, אבל כשאת באילת - אני עם עצמי, וכשאני עם עצמי אני עושה מה שבא לי!"
"אבל למה אני צריכה להיות נאמנה לך?"
"שתי סיבות," אמרתי לה, "קודם כול יש הבדל בין גבר לאשה. גבר יכול לשכב עם אשה רק מתוך משיכה לגוף שלה. עובדה - יש זונות, יש מופעי סטריפטיז לגברים, יש חוברות עירום לגירוי גברים - אצל נשים זה עובד שונה. אני משער שיש נשים שפועלות בראש של גבר, אבל אֶת אלו אנחנו לא רוצים כבנות-זוג! אנחנו מחפשים את השוני שבאשה, לא אשה מתירנית כמו גבר. שנית," אמרתי לה "מי אמר שאת חייבת להיות נאמנה? תנסי להיות עם גבר אחר... רק תדעי שאת תאבדי אותי... קחי את הסיכון... אני לוקח סיכון - את רואה... אני נפגש עם אחרות בזמן שאת רחוקה ממני, ואני יודע שאת עלולה לעזוב אותי... אז תעזבי! זה יפגע בי, אבל לא אוכל להאשים אף אחד..."
זה אכזרי מאוד לדבר כך.
דיבור שכזה אומר בעצם - "אני אנהג כפי שאני רוצה כי לא איכפת לי לאבד אותך. את חייבת לקבל את ההתנהגות הזאת שלי אחרת תאבדי אותי, ואני יודע שאת לא רוצה לאבד אותי..."
זאת התעללות לדבר כך לבן-אדם! עדיף לשקר או לא לספר כלום!
השאלה מה עדיף - כנות מוחלטת או להחליק דברים? שאלה טובה לכל סוג יחסים.
"אהבה," אמר הפסיכולוג דוקטור רודי ז"ל, "היא בסך-הכול משיכה פיזית וחרדת נטישה." משיכה פיזית יכולה להיות לך לכל אשה, אבל ברגע שאתה חושש לאבד אותה - זאת אהבה. אז יכול להיות שלא אהבתי את אפרת באמת?
אבל כן אהבתי אותה!
כשהיינו יחד הייתי כולי שלה. אולי אני מסוגל לאהוב רק לפרקים? אולי רוב האנשים מסוגלים לאהוב רק לפרקים?
אולי רוב האנשים שחיים בזוגיות קבועה מעבירים את רוב זמנים ביחד בשגרה משעממת רק מתוך תקווה לקראת כמה רגעים של אהבה, שגם הם הופכים נדירים יותר ויותר ככל שהזמן חולף?
אין לי תשובות.
מה שבטוח - פגעתי באפרת. אני מאוד מצטער על כך.

"החיים זה לא מה שהבטיחו לי" יוצא בימים אלה בהוצאת ידיעות אחרונות






לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים