בכל דור ודור - חלק א'

מאז מוקדמות המונדיאל בגרמניה 1974, מנסה נבחרת ישראל להעפיל לטורניר הגביע העולמי ללא הצלחה. בכל קמפיין הצליחו למצוא הישראלים את ה'אשם' הראשי בכישלון; החל מקרבות בין כוכבים על ה'הנהגה', דרך עימותים מתוקשרים בין מאמן לשחקן וספיגת שערים בדקות האחרונות, סימון מאמן הנבחרת היריבה כאויב לאומי וכלה בהתפרקות מנטאלית בשלבים מכריעים. לא מדובר בהמצאה של השנים האחרונות, אלא בהסברים לחוסר ההצלחה, שהיו כאן מאז ומעולם. וההליכה במדבר נמשכת ונמשכת, עוד מעט כבר ארבעים שנה.

מכסיקו 70': פעם, לפני הרבה שנים

למרות המצב הבטחוני הקשה ששרר בארץ, יזכרו ישראלים רבים, בעיקר חובבי הכדורגל, את השנה הזו בזכות ההישג החד-פעמי עד היום של הנבחרת – העפלה למשחקי גביע העולם במכסיקו.
האתגר שהוצב לנבחרת במסגרת המוקדמות נראה היום פשוט יחסית: שני נצחונות ברמת גן מול ניו-זילנד החלשה (0:4 ו-0:2), ומפגש כפול מול אוסטרליה (0:1 לישראל ברמת גן, 1:1 בגומלין), הספיקו על מנת להבטיח את ראשות הבית האוקיאני ולעלות, ללא משחקי הצלבה, למונדיאל. במסגרת הבית המוקדם במכסיקו הפסידה הנבחרת 2:0 לאורוגוואי וסיימה בתיקו עם שבדיה (1:1) ואיטליה (0:0). את השער היחיד לישראל מאז ומעולם, במסגרת טורניר גמר הגביע העולמי, הבקיע מרדכי שפיגלר. את נחמיה בן אברהם, בזמן שידור השער, קשה לשכוח.

גרמניה 74': חסר גרוש ללירה - פעם ראשונה

הנבחרת רצתה להוכיח שההעפלה למכסיקו לא הייתה מקרה חד-פעמי, והאתגר הראשון של אדמונד שמילוביץ', שמונה למאמן במקומו של שפר, היה הטורניר הקדם אולימפי שנערך במרץ 1972, בראנגון, בירת בורמה. שבועיים לפני משחק הפתיחה אמר שמילוביץ' על כוכב הנבחרת, גיורא שפיגל: "התנהגותו, חוסר המשמעת שלו והדברים שהוא מרשה לעצמו הופכים אותו למחלה המדבקת של הכדורגל הישראלי".
הטורניר עצמו היה הזוי משהו. ישראל הודחה בחצי הגמר על ידי תאילנד בבעיטות הכרעה, כשבדרך שפיגל מורחק לאחר שקילל את השופט ושפיגלר סוטר לקוון אחרי הרמת דגל שנויה במחלוקת. את הסיבות לכישלון תלו השחקנים והמאמן בחום האסיאתי הכבד, ובשיפוט העוין.
הטורניר בבורמה, שזכה מאוחר יותר לכינוי 'פרשת ראנגון', הטיל צל כבד על הנבחרת ועל מאמנה. למרות זאת, קיבל שמילוביץ הזדמנות נוספת במוקדמות הגביע העולמי שייערך בגרמניה. וכך, במאי 1973, נסעה הנבחרת למשחקי קדם גביע העולם בסיאול, הפעם ללא גיורא שפיגל לסגל.
המשחקים נפתחו ברגל ימין. לאחר ניצחון 0:3 על מלזיה, 0:6 על תאילנד ותיקו ללא שערים עם נבחרתה המארחת של דרום קוריאה, זכתה ישראל בראשות הבית, ועלתה לשלב חצי הגמר מול יפאן. שפיגלר, שהגיע מקבוצתו, פאריס פ.ק., כתב בטורו ב'ידיעות אחרונות': "מוצאת חן בעיני רוח הלחימה, המסירות והרצון העז של הבחורים לנצח… העובדה כי הכל לא דופק עדיין כמו שצריך נובעת לדעתי מחוסר הניסיון של כמה שחקנים. יתכן כי זו הייתה הסיבה העיקרית להביא אותי לכאן".
הניצחון 0:1 על יפאן, משער בהארכה של משה אוננה, העלה את ישראל למשחק הגמר מול דרום קוריאה. לאחר 109 דקות ללא שערים בעט צ'ה בום קון כדור שהגיע לרגליו אחרי ערבוביה ברחבה הישראלית וקבע את תוצאת המשחק. הכותרות של מדורי הספורט למחרת מדברות בעד עצמן: "אבוי למנוצחים – אוננה התייפח בחדר ההלבשה, שוואגר בכה כתינוק ומיאן להנחם, שום כרע במסדרון, קרוב לעילפון".

ארגנטינה 78': תסמונת הדקות האחרונות

לאחר הכישלון להעפיל לגרמניה, מונה דוביד שוויצר למאמן. תחת הנהגתו העפילה ישראל למשחקים האולימפיים במונטריאול, על חשבונן של דרום קוריאה ויפאן, ובאולימפיאדה עצמה הגיעה עד לרבע הגמר, שם נוצחה 4:1 על ידי ברזיל. מעודדת מההישג הוגרלה ישראל לבית עם יפאן ודרום קוריאה, במסגרת מוקדמות הגביע העולמי, ארגנטינה 78'.
שינויים רבים חלו בסגל. יוסף סורינוב החליף בשער את יצחק ויסוקר האגדי, ולצד כוכבי העבר, כגון שפיגלר וגדעון דמתי, התייצבו מספר צעירים, דוגמת אורי מלמיליאן, אבי כהן התל אביבי, ויקי פרץ ועודד מכנס.
את הטורניר פתחה ישראל ברמת גן, עם תיקו מאכזב מול דרום קוריאה. שני נצחונות מול יפאן (פעמיים 0:2) לא שינו את העובדה כי ההכרעה תהיה במשחק בסיאול. במשחק בדרום קוריאה הצליח מלמיליאן להשוות בדקה ה-76 לאחר יתרון מוקדם שקבע מיודעינו צ'ה בום קון. תיקו היה מחייב את הדרום קוריאנים לנצח את שני המשחקים הנותרים מול יפאן בהפרש כולל של לפחות חמישה שערים, אך נבחרת ישראל, ולא בפעם האחרונה בתולדותיה, הייתה פגיעה דווקא בדקות הסיום, וספגה שני שערים (דקות 88,89). שפיגלר, אחרי המשחק: "השחקנים הצעירים של הנבחרת לא יודעים איפה הם חיים". שוויצר לקח את תוצאת המשחק קשה: "הפסד אכזרי. זה אוכל אותי".
שבוע לאחר המשחק סיפרו העיתונים בארץ על 'מחול שדים' סביב מעמדו של שוויצר. פחות מחודש לאחר מכן הודיעו ראשי ההתאחדות על סיום תפקידו.

ספרד 82': ויהי אור?

עמנואל שפר חזר לתפקיד המאמן אך נכשל בנסיון להביא את הנבחרת לאולימפיאדה במוסקבה 1980, למרות שישראל בכל מקרה התכווה להחרים אותה. מאמנה הבריטי של נבחרת בחריין, ג'ק מנסל, מונה במקומו, בהנחה כי הוא מכיר את המזג הים תיכוני.
מנסל הצהיר שמטרתו היא "לקדם את הכדורגל הישראלי", ואחרי שלושת המשחקים הראשונים במסגרת בית 6 האירופי במוקדמות גביע העולם, נראה היה שאכן דברים זזים. שפיגל חזר לאחר 8 שנים לסגל והייתה תחושה שרוח חדשה נושבת: שני המשחקים הראשונים ברמת גן, מול נבחרות צפון אירלנד ושבדיה, הסתיימו ב-0:0 וגם ממשחק החוץ מול שבדיה חזרה ישראל עם נקודה (1:1). שפיגלר, שבינתיים פרש ממשחק פעיל אך המשיך לפרסם טור, כתב: "ויהי אור לנבחרת ישראל. הנבחרת הזאת מחזירה אותי לתקופה הגדולה של חודורוב וגלזר".
אבל למרות האופטימיות, הפסד חוץ 3:0 לפורטוגל והפסד ביתי 1:0 לסקוטלנד הוציאו מהר מאד את הכביסה המלוכלכת החוצה. אבי כהן, אז שחקן ליברפול, נכנס פעם אחר פעם לעימות עם המאמן הלאומי כשהוא מאשים אותו: "אתה מלכלך עלי בעיתוני אנגליה". ויקי פרץ, ששיחק בשטרסבורג הצרפתית, הודיע: "כל עוד מנסל בנבחרת אני לא אלבש את המדים הלאומיים". עיתונות הספורט הוקיעה את תפקודו של המאמן והעבירה ביקורת על שיטותיו, על יחסו לשחקנים ועל "חוסר היכרותו עם המנטליות הישראלית" (נילסן כבר ישמע את זה עשרים שנה מאוחר יותר). נראה היה שעולם הכדורגל הישראלי לא יודע איך לאכול את הג'נטלמן הבריטי שתואר כתמהוני וכ'ארטיסט', ובהתאחדות הוחלט שלא להאריך את חוזהו.
דווקא כשאפסו סיכויה לזכות באחד משני המקומות הראשונים, הציגה הנבחרת כדורגל התקפי ומשוחרר, ובמשחקה הביתי האחרון בטורניר, ניצחה 1:4 את פורטוגל, כשהחלוץ בני טבק כובש שלושער. ישראל סיימה במקום הלפני אחרון בבית. מנסל סיכם: "לא ציפיתי להרבה מהכדורגל הישראלי" וחתם על חוזה עם מכבי חיפה.

מכסיקו 86': אוחנה מאבד את הראש, מרימוביץ' לא שומר בבטן וארוק הופך לאויב הלאומי

במוקדמות מכסיקו אימן את הנבחרת יוס'לה מרימוביץ'. ישראל המשיכה בנדידת היבשות, והפעם שבה לשחק בבית האוקיאני. לאחר סידרה של משחקי ידידות, רובם בסימן עימותים בין השחקנים לבין עצמם (לדוגמה, מכות בין אלי אוחנה לשלמה שירזי שאמר "מזל שג'ימי ואורי החזיקו אותי"), פתחה ישראל את משחקיה הרשמיים בשני טיולים מול טייוואן (0:6, 0:5). ההמשך היה מוצלח פחות: במשחק הבית מול אוסטרליה, ספגה הנבחרת שני שערים בדקות הפתיחה של המחצית השניה, ונסעה לגומלין באוסטרליה כשרק ניצחון ישאיר סיכוי ריאלי לעלות למשחקי ההצלבה.
האירועים שהתרחשו לפני, אחרי ותוך כדי המשחק במלבורן מציגים אולי יותר מכל, את הסימפטומים האופייניים לכדורגל הישראלי. העיתונות הישראלית דיווחה על "חוסר מוטיבציה" ו"הכנה נפשית לוקה בחסר" במחנה הישראלי. שחקנים בארץ צוטטו כמי שאמרו: "אורי (מלמיליאן) ומשה (סיני) לא יכולים לשחק ביחד". לפני המשחק צעק אוחנה על מרימוביץ': "שלח אותי הביתה, אתה לא מפחיד אותי", וגם משה סיני וזאהי ארמלי החליפו קללות ואיומים הדדיים. המאמן הלאומי הודה בשיחה עם עיתונאים: "הגענו במצב רוח מזופת".
כשהמצב על הקרשים, אין דבר יותר טוב מאשר אויב משותף, ואכן זה נמצא במהרה, בדמותו של מאמן אוסטרליה, פרנק ארוק. האחרון צוטט כאילו אמר לעיתונים המקומיים אחרי המשחק הראשון: "הישראלים שיחקו כמו כלבים שוטים, פראיים ומלוכלכים". מרימוביץ' הגיב בקצרה: "הוא אנטישמי". עיתוני ישראל הציגו את ארוק כאויב העם, ודיווחו על "רוח מלחמה חדשה בנבחרת שלנו".
אך נראה שהייתה זו משאלת לב בלבד, והלוחמה הפסיכולוגית של האוסטרלים עשתה את שלה. הנבחרת עלתה עצבנית מאוד לכר הדשא במלבורן ובדקה ה-31 נקלעה לפיגור 1:0. במחצית צעק אבי כהן על מרימוביץ': "תעשה עוד חילוף ותכניס מיד את רוזנטל כחלוץ שלישי". ישראל השוותה בפתיחת המחצית השנייה (משער של כהן עצמו), אבל בהמשך איבדה את אוחנה, שהורחק לאחר שהפנה אצבע משולשת לקהל המקומי. לאחר שנסים כהן גרר את אוחנה אל מחוץ לתחומי המגרש (לא לפני שהאחרון דחף את הקוון), נותרה הנבחרת עם עשרה שחקנים בלבד ולא הצליחה להשוות. לאחר המשחק אמר מרימוביץ' הנסער: "אריה חביב (השוער) ופיזנטי לא נתנו לנו כלום". השחקנים לעומתו, לא לקחו את ההפסד קשה מדי, ויצאו בליל המשחק לבלות בדיסקוטק.

בשבוע הבא – החומה הישראלית קורסת מול יאנקוס (מוקדמות איטליה 90') והרצוג (מוקדמות יפן/דרום קוריאה 02'), שלמה שרף מאשים את השפיץ של הנעל ומספר תהיות לגבי העתיד.