ישראל בראי הערבים

למנהיגי מדינות ערב צפויה השבוע פגישה קולקטיבית בביירות עם ההיסטוריה, לאו דווקא בגלל ישראל, שהיוזמה הסעודית מציעה לראשונה אפשרות להכיר בה. ישראל עומדת לכאורה במרכז תשומת הלב של הפסגה, אך באופן פרדוקסלי אין מדובר בישראל כלל, שכן ישראל מבחינת הערבים כמוה כראי: הערבים רואים בה את עצמם.
ישראל היא מדינה מצליחה, אחת מעשרים המדינות העשירות בעולם. כלכלתה משגשגת למרות האינתיפאדה, וכמוה ככלכלת כל שכנותיה ביחד. היא חלק מהעולם הראשון, יש בה דמוקרטיה וחירויות שלא קיימות בשום מדינה ערבית. היא, והטכנולוגיה שלה, הן העתיד. ישראל היא התגלמות מה שהערבים היו רוצים להיות, אך אינם יכולים. אלא שכאשר הם מביטים בישראל הם כאמור רואים את עצמם: עניים, שוליים ומקופחים. לא גלובליזציה ממתינה להם, לא טכנולוגיה ולא העתיד. וזה מרגיז ומקומם. התרבות והחברה הערבית האמינו עד היום כי אם יתקפו את הראי ויטענו שהוא מלאכותי, זר ומזויף, לא יהיה בכך אמנם כדי למחוק את צערם, אך לפחות הוא לא יהיה גלוי. באופן מוזר ההתנגדות לישראל היא גם התנגדות למצב המדכדך בו הערבים עצמם נמצאים, וישראל שילמה ועדיין משלמת על כך את המחיר. ישראל היא פונקציה, היא ראי אך גם מפלט. האם אפשר לדמיין את העולם הערבי ללא האויב ישראל?
מסיבה זו קשה כל כך להכיר ביוזמה הסעודית, ובשל כך היא חלוצית כל כך: ברגע שהכרת בראי, כאילו הסכמת למראה הנשקף בו, ואת המראה הזה הם אינם אוהבים ולא יכולים לאהוב. עולם של 280 מיליון איש ללא רחמים, של ממשלות "מוחבראת" (משטרות ביטחון פנים), ושל תרבות וחברה הנמצאות במבוכה, מחפשות דרכן בין מזרח למערב, בין עבר לעתיד ובין מסורת לקדמה. בין השלמה לכעס, ובין מציאות מאכזבת לזיכרונות רחוקים על גדולה איסלאמית.
רבים בעולם הערבי מבינים את ההכרח להתחדש, להצטרף לעולם, ולמצוא את דרך המלך אל פלורליזם, ליברליות, כלכלה איתנה ובסופו של דבר בעיקר לחיים טובים יותר. אלא שרטוריקת כעס והסתייגות מהמערב ומישראל במשך עשרות שנים, ובעיקר המראה הקשה של עצמם בראי, אינם נותנים להם מנוח. היוזמה הסעודית היא אם כן הדילמה האמיתית והקשה ביותר לערביות של ימינו: איך לגשר בין המצוי לרצוי, בין הכעס על הצלחת האחר, לבין ההכרח לקשור אתו קשרים, ולהצטרף אגב כך אל העולם ואל המחר. הפחד הוא שהכרה באחר עלולה להביא לחורבן עצמי ולהתמוטטות של זהות קולקטיבית.
הדילמה של המנהיגים המשתתפים בפסגת ביירות קשה אף יותר. רובם שולטים בארצותיהם בכוח הזרוע, המסורת וברירת המחדל. המנהיגים המגיעים לביירות מזדקנים, והם שייכים לאמצע המאה העשרים, אפילו אם חלקם יורשים צעירים. אין התחדשות ואין ניידות חברתית בחבורה הזו, והצעירים הגיעו למעמדם בזכות אבותיהם. היורש צעיר, אך המנטליות שלו זקנה. מנהיגים אלה מבינים את החובה להתחדש, אך הם גם יודעים שאת מחיר הדמוקרטיה יצטרכו הם עצמם לשלם. ההישרדות האישית עומדת מול הפתיחות החברתית.
היוזמה הסעודית היא גשר שמציע יורש העצר הסעודי לעצמו וליתר עמיתיו להנהגה: בין העבר לעתיד, במטרה לסיים את הסכסוך עם ישראל בלי מהפכות גדולות מדי באזור, ומתוך תקווה כי סיום הסכסוך יוביל לרפורמות מחויבות המציאות בלי זעזוע משטרי. ישראל היא שוב כלי: הפעם לסיכוי של התחדשות עצמית.
רבים מבין עמיתיו של הנסיך עבדאללה מבינים זאת, אך החשש פן הם עצמם יהיו קורבנות המעבר הזה מרתיע אותם. היוזמה הסעודית היא לא רק שאלת זהות של הערבים, אלא גם שאלת זהות המנהיגות, בבחינת להיות או לחדול. ובברירה הזו הטוב ביותר הוא להישאר במצב הקיים, שהוא אולי טוב למשטר, אבל נורא לחברה הערבית כולה.