שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הבשורה על-פי סאראמגו

    מה היה כותב ז'וזה סאראמגו לו היה מבקר ב-44' באושוויץ? יהושע סובול מנסה לדמיין, וחושף את האבסורד שבהשוואה שביצע סארמאגו

    באביב של 1944, כאשר גרמניה עמדה על נפשה נגד מתקפת הטרור האכזרית שניהלה נגדה היהדות העולמית, איפשר הרייך השלישי למשלחת של סופרים ידועי-שם לבקר בטרבלינקה, באושוויץ ובסוביבור כדי לעמוד מקרוב על תנאי המחיה ששררו במחנות הללו. בין המוזמנים היה גם הסופר ז'וזה סאראמגו. את מה שראו עיניו הוא תיאר במסמך שלהלן.
    "כבר בדרך לאושוויץ, בירתה של המדינה היהודית שבדרך, אתה מרגיש שהחיים במקום הזה אינם מתנהלים לפי הכללים שאנו רגילים להם בבירות אירופה. מחסומים של הצבא הגרמני על הכבישים המובילים לאושוויץ גורמים לפקקי תנועה עצומים בדרכי הכניסה למחנה וביציאות ממנו. יהודים שמבקשים לצאת מאושוויץ לעבודתם בקראקוב או בכפרים ובעיירות שבסביבתה נאלצים להשתרך במשך שעות ארוכות בפקקי התנועה המפלצתיים שנוצרים על ידי חיילי הכיבוש הגרמנים שבודקים כל מכונית שיוצאת מהמחנה, ובוחנים בשבע עיניים כל תעודת זהות של כל יהודי ויהודיה שמבקשים לצאת לעבודת יומם, להביא לחם למשפחותיהם. לא אחת קורה שחיילים במחסומים משפילים את היהודים ואף מתעללים בהם. במו עיני ראיתי חייל גרמני שהשליך ארצה את תעודת הזהות של עיתונאי יהודי לאחר שבחן אותה, וציווה על העיתונאי להרים את התעודה. במו עיניי ראיתי חייל גרמני צעיר מכוון את נשקו ויורה כדורי גומי לעבר קבוצת נערים יהודים שרק השליכו עליו אבנים ובקבוקי תבערה.
    "אבל זה עוד כלום לעומת התגובה שהגיבו הגרמנים על פיצוץ רכבת גרמנית עמוסה בלוני גז שעמדה להיכנס לאושוויץ כדי להבטיח אספקת גז למחנה. מיד לאחר הפיגוע, שבו נהרגו נהג הקטר ועוד שמונה חיילים, נכנסו חיילים גרמנים לתוך המחנה ועברו מצריף לצריף כשהם מפחידים משפחות שלמות חפות מפשע. במו עיני ראיתי ארבעה חיילים גרמנים מזוינים מכף רגל ועד ראש פורצים פירצה בתוך קיר של צריף, ונכנסים ישר לסלון של משפחה יהודית מבוהלת באמצע ארוחת הערב. הילדים הקטנים פרצו בבכי, וההורים המבוהלים נאלצו לקחת אותם על הידיים ולהרגיע אותם בדברי כיבושים, בעוד החיילים פותחים ארונות ומגירות בחיפושיהם אחר חומרי חבלה. כשעזבו החיילים הגרמנים את הדירה הצנועה של המשפחה היהודית המזועזעת, הותירו מאחוריהם אי-סדר נורא.
    "התנהגותם הגסה של החיילים הגרמנים עוברת ממש כל גבול. אחדים מהחיילים הנאציים שפלשו לצריפי היהודים באושוויץ צופפו את בעלי הבית בחדר אחד, ואילו החיילים הגרמנים השתרעו במדיהם המיוזעים על ספות בסלונים או בחדרי שינה של יהודים מבלי להסיר את מגפיהם, כשהם אף מזהמים את כיסויי המיטה. התנהגות ברוטאלית זו עוררה את זעמם של לוחמי הארגונים היהודים, שפתחו באש על החיילים הגרמנים, שהגיבו מצדם באש טנקים והרגו לפחות 17 לוחמים יהודים ועוד חמישה אזרחים יהודים שלא לקחו שום חלק בלחימה, ובמקרה נקלעו לחילופי האש בין הלוחמים היהודים המגוננים על אושוויץ לבין כוחות הכיבוש הגרמניים.
    "משלא השיגו הגרמנים את מטרתם ולא הצליחו להביא להפסקת אש מצד לוחמי הגדודים היהודים, החליטו שלטונות הכיבוש הגרמניים, על פי הוראה ישירה של הפיהרר, להשפיל את המנהיג היהודי של אושוויץ. טנקים הקיפו את לשכתו ונאסרה עליו היצירה לבירקנאו, שם עמדה להתכנס ועידה של מנהיגי המחנות היהודים מכל רחבי אירופה. ואולם הניסיון הנואל הזה לפגוע ביוקרתו של המנהיג השיג תוצאה הפוכה, ורק העלה את קרנו בעיני בני עמו. משנודע בעולם הרחב דבר מעצר הבית שהטילו הגרמנים על המנהיג היהודי של אושוויץ, החלט משלחות ומנהיגים יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם לזרום לאושוויץ כדי לחלות את פני המנהיג היהודי המושפל.
    "בסופו של דבר, לנוכח קולות המחאה שהתעוררו בעולם, נאלצו הגרמנים להוציא את כוחותיהם מתחומי אושוויץ, והתחושה הכללית בקרב יהודי אושוויץ היא תחושה של ניצחון. בעוד הטנקים הגרמנים נסוגים מהמחנה, רצו ילדים יהודים אחרי הטנקים, תלשו מעליהם את אנטנות הקשר ואת דגלי הרייך השלישי, והעלו אותם באש מול עיניהם הכלות של אנשי השריון הגרמנים שהתבוננו במחזה אובדי עצות. 'תסתכל עליהם! אתה ממש יכול לראות את הרגשת התבוסה בעיניהם!' קרא נער יהודי, כשהוא מיידה בקבוק תבערה לעבר הטנקים הנסוגים.
    "אבל מעבר לאופוריה הרגעית של היהודים על הניצחון שהשיגו על השריון של הוורמאכט, אושוויץ נשארת אושוויץ. הסבל של האוכלוסייה ממש לא יתואר. החיילים הגרמנים הנסוגים הוציאו את התיסכול שלהם בכל מיני דרכים אכזריות. אחדים מהחיילים ירו בדודי המים החמים שמוצבים על גגות הצריפים באושוויץ, ותושבי המחנה נאלצים להתקלח במים הקרים האלה של תחילת האביב הקר של 1944. חיילים אחרים ניתצו פה ושם חלונות ראווה של חנויות יהודיות, ואף בזזו קופסאות סיגריות ופחיות בירה מתוך החנויות הפרוצות. צוות של טנק הפעיל רמקול שממנו בקע בעוצמה רבה ההימנון הגרמני, מה שפגע קשות ברגשות של יהודי אושוויץ.
    "תושבי אושוויץ יודעים לספר גם על שני מקרים לפחות שבהם מנעו חיילים גרמנים במחסומים מיולדות יהודיות לנסוע לבית החולים בקראקוב, וגרמו למותם של התינוקות. יהודי זקן , שסבל מכאב שיניים נורא כתוצאה מדלקת שהתפתחה מתחת לכתר זהב של שן טוחנת, אולץ ללכת ברגל מאושוויץ לבירקנאו כדי לטפל טיפול מידיו של רופא שיניים מקומי שהתמחה בעקירת שיני זהב.
    "מסיכומי הארגונים ההומניטאריים שפועלים במחנות השונים מתברר שב- 15 החודשים האחרונים, מינואר 1943 ועד לאביב הזה של 1944, לפחות 1,200 יהודים מצאו את מותם בבירקנאו, באושוויץ, בסוביבור ובטרבלינקה, בעוד שלגרמנים נגרמו רק כ- 400 אבידות בנפש בהתנגשויות עם לוחמי החופש היהודים. חשבון פשוט מראה שבכל המחנות האלה נהרגו בממוצע לא פחות משלושה יהודים ביממה! כסופר הומאניסט וחתן פרס נובל אני יכול לומר רק זאת: את הזוועה של אושוויץ, כפי שראיתי אותה במו עיניי, אפשר יהיה להשוות רק למה שהיהודים יעוללו בעוד כשישים שנה לפלסטינים ברמאללה".
    עד כאן דברי העדות של הסופר הגדול ז'וזה סאראמגו. למותר לומר שהעדות המהימנה הזאת על אושוויץ נעמה מאוד לצמרת השלטון הנאצית, והשר יוזף גבלס אף הציע להעניק לסופר האמיץ וישר-הלב את פרס אדולף למדע בדיוני.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סאראמגו. במו עיניו
    אושוויץ. נשארה אושוויץ
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים