דו קרב במסדרון

"הבמה ערוכה עכשיו", כתב אריאל שרון, "לגירוש שלם וסופי, שיביא לידי סיום את מלחמתה של ישראל נגד ממלכת הטרור של אש"ף".
שרון כתב את הדברים האלה לא על המצור ברמאללה, 2002, אלא על מצור ביירות, 1982. הוא כתב אותם בסיפרו האוטוביוגרפי "הלוחם", שיצא לאור באנגלית. ללמדנו שבמזרח התיכון ההיסטוריה חוזרת פעמיים: פעם כטרגדיה, ופעם שנייה כקטסטרופה.
ב- 82' רצה שרון להרוג את ערפאת. כשהדבר לא עלה בידו, הוא נאלץ להתפשר על גירוש. הגירוש בוצע בהסכמה: ערפאת התחייב לאמריקנים, שייצא עם כל אנשיו. העימות בין שרון לאמריקנים התמקד ברשימת היוצאים: שרון היה משוכנע שערפאת ירמה, וישאיר בלבנון צבא שלם של מחבלים. קרה ההיפך. ערפאת לקח איתו קרוב ל-9,000 פלסטינים, והותיר את בני עמו בסברה ושתילה לגורלם. ב-20 השנים שחלפו מאז, המצב הסתבך לאין שיעור. אש"ף איננו אורח על אדמה זרה, שאפשר לנפנף אותו מבירה ערבית אחת לאחרת. הוא כאן, בתוך עמו, לא ארגון אלא ממשלה, לא ממלכת טרור, אלא, במילים של שרון, קואליצית טרור, אימפריית טרור. מעמדו הבינלאומי של ערפאת, כמנהיג הפלסטינים באשר הם, בלתי מעורער. העולם צופה בתמונות הקשות מנתניה, מירושלים, מתל אביב, ומסרב לשבץ בתוכן את נאומי השהידים של היושב הראש.
והעיקר, הטרור הפלסטיני שינה את פניו. ב-82' הוא היה נחלתם של מקצוענים. היום הוא ספורט עממי, משאת נפש של אלפי נערות ונערים פלסטינים. מקצוענים אפשר להרוג, לגרש, להרתיע. אין דרך צבאית להילחם במתאבדים.
שרון לא שינה את תפיסתו הבסיסית מאז 82'. החשבון מאז עדיין פתוח אצלו, מבקש להיסגר. מכאן נובע הדחף האדיר של שרון להשפיל את ערפאת, השפלה שאין בה שום תועלת הגיונית, רק סיפוק יצר נקמה ישן. מה שלא משנה את העובדה שערפאת, סליחה, גנרל ערפאת, נושא בעיקר האחריות לאסון שהתרגש עליו ועל עמו. אין הזדמנות שלא החמיץ. רק בימים האחרונים הוא דפק את הסיכוי לפגישה עם צ'ייני, איבד את שארית האהדה של זיני, טירפד את היציאה לביירות ואת ההופעה שלו שם, והנחית מכה אנושה על היוזמה הסעודית, עוגן ההצלה שלו. "אהבל", אמר אמש על ערפאת אחד ממליצי היושר האחרונים שלו בממשלת ישראל.
עכשיו הם עומדים זה מול זה, בקומה השניה של היושב ראש ברמאללה, לדו קרב האחרון. הזדמנתי פעמים אחדות למסדרון הזה, שחיילי "גולני" מאיישים עכשיו חלק ממנו: המשרדים הקטנים, אפופי עשן סיגריות. חדר האירוח עם הפוטלים הגדולים, גדולים ממידת בעליהם, ותמונות הר הבית. אין להוציא מכלל אפשרות שהחיילים נוברים עכשיו באלבומי התצלומים, שבהם מונצחים כל גדולי העולם וקטניו, כולל רוב חברי הכנסת, בתמונות מחזור חייכניות עם היו"ר.
שרון למד משהו במשך השנים. במקום לכפות על מפלגת העבודה את תוכניתו, הוא הניח לתוכנית לכפות את עצמה. ערפאת לא גורש, כרצונו של שרון, אלא "בודד", כרצונו של פואד. לא רק ששרון הצליח לאנוס את שותפתו, הוא גם הצליח לשכנע אותה לומר : רוצה אני.
פואד היה שמח אילו ערפאת היה עומד בדיבורו, מכריז שהוא 'שהיד, שהיד' ויורה בעצמו. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד: נכון לאתמול, ערפאת העדיף לאבד את עמו לדעת מאשר לאבד את עצמו לדעת, ופואד התקשה להסביר, מה יעשה במבודד שלו מחר או מחרתיים.
אתמול הלך נציג האו"ם באיזור, הנורבגי טריה לארסן, אל ערפאת. הוא ניסה להציל אותו בעזרת החלטת מועצת הביטחון. ערפאת היה אמור להודיע, שבעקבות החלטת המועצה הוא מאמץ את הצעת הגישור של זיני. מאחורי המהלך של לארסן עמד שמעון פרס. פרס פעל מטעם פרס, לא מטעם שרון.
ב- 82', בזמן שמגורשי אש"ף עזבו את נמל ביירות, זימן שרון 30 פלסטינים מהגדה לפגישה. "אמרתי להם", כתב שרון, "שאני מאמין שאנחנו יכולים לפתוח עידן חדש, עידן שבו נוכל לדבר ולהגיע למסקנות. זאת היתה פגישה מעודדת".
גם עכשיו מתכונן שרון לרגע שבו יוכל לסגור את תיק ערפאת, ולהכריז על פתיחת עידן חדש עם הפלסטינים. תתקיים פגישה מעודדת, שלמרבה הצער, תניב בדיוק אותן תוצאות.