10 טקסי האוכל המוזרים בעולם
ביפן זוללים דגים רעילים, בסקוטלנד נהנים מקיבת הכבשים, בסין יש בולעי נחשים ובתאילנד הקופים הם החוגגים. ואתם חשבתם שרגל קרושה זה אוכל משונה
אוכל זה לא רק מזון. אפילו בחברות האנושיות העתיקות ביותר גילו חוקרים שטקס האכילה הפך מהר מאוד מאירוע תזונתי לאירוע תרבותי-חברתי. בני אדם מייצרים משמעות תרבותית כמעט לכל אירוע - ואוכל, אולי בגלל שהוא צורך משותף לכל בני האדם, נמצא בראש טקסי התרבות החברתיים. לפעמים הטקסים האלה מייצרים מזון שנראה לנו בלתי אכיל (ע"ע ה'האגיס' הסקוטי), לפעמים מדובר ברעל לכל דבר ועניין (אכילת דג הפוגו ביפן), אבל זה תמיד מעניין. אז ליקטנו עבורכם את פולחני האוכל הכי משונים, הכי אקזוטיים והכי מרתקים בעולם. בתאבון.
בהתאם למסורת הקיצונית-משהו של היפנים, ארץ השמש העולה הביאה לעולם את אכילת דג הפוגו הרעיל. ולא רק שהיפנים מתנפלים על הדג הרעיל בתאווה - הם גם מוכנים להוציא הרבה כסף על התענוג.
דג הפוגו (Fugo Rubripes), קרוב משפחה רחוק מאוד של ה"אבו נפחא", מכיל בתוכו רעל הקטלני פי 1,250 מציאניד. כמות הרעל בדג ממוצע עשויה לקטול כ-30 אנשים בוגרים - אם הוא לא ייחתך נכון. למה לקחת את הצ'אנס? ובכן, היפנים טוענים שהטעם העדין שלו שווה את זה.
תאורטית אין סיבה לחשוש. הסושי-שפ'ס שמכינים סשימי מהדג עוברים אימונים ולימודים מקיפים, ורק מסעדות מסוימות 'מוסמכות' להגיש את הדג הנא. ובכל זאת, מקרי הרעלה ומוות מתרחשים מעת לעת. מצד שני, יש הטוענים שביצי הדג, כשהן מושרות בסאקה, מהוות אפרודיזיאק אולטימטיבי. וכנראה שיש בזה משהו, כי למחיר (200 דולר לאדם) צריכה להיות איזושהי תמורה פרט להתגרות בגורל.
איפה: העיר אוסקה ידועה כמרכז מסעדות הפוגו הגדול בעולם.
טיפ: רצוי לוודא שהטבח שלכם אכן הוכשר בנושא, ולא להתפתות למחירים זולים. על כל צרה שלא תבוא, כדאי לברר מספרי טלפון של בית חולים קרוב.
הסקוטים הם לא היחידים שעלו על הרעיון המבריק של בישול איבריה הפנימיים של כבשה כשהם תפורים בתוך קיבתה, אבל הם הוסיפו נוהג מבורך: 'הטבעת' המאכל בוויסקי סקוטי משובח. התוצאה: פצצת כולסטרול ברוטב אלכוהול, העונה לשם 'האגיס'.
עד כדי כך רבה חיבתם של אותם גברים לבושי חצאיות להאגיס שלהם, שאפילו המשורר הלאומי הסקוטי, רובי ברנס, הקדיש שירים וחרוזים למאכל. ומדי שנה ב-25 בינואר, הוא 'ליל רובי ברנס', נערך הטקס המסורתי של אכילת המעדן האפרפר. ההאגיס שופע הכולסטרול מוכנס לחדר על מגש של כסף, כשמצדדיו נושא הוויסקי הרשמי ונגן חמת חלילים. המוזמנים קוראים את שיריו של ברנס תוך השקת כוסות 'גלנפידיך' משובח, ואז נועצים את ה'דירק', הפיגיון הסקוטי המסורתי, וחושפים את תוכן הנקניקיה המנופחת. הארוחה מלווה במאכלים מזעזעים לא פחות, עם שמות בלתי אפשריים כמו מרק קוק-א-ליקי, צ'אמפיט טאטי'ס וטיפסי ליירד.
אגב, כיום ניתן לקנות במרכולים של אדינבורו האגיס קפוא, ואפילו קיימת גירסה צמחונית של המאכל, שללא ספק היתה גורמת לברנס להתהפך בקברו אפוף אדי הסקוטש. האגיס, הוא היה אומר בקול חרוך, נועד להיות בשרני וחסון - ממש כמו בניה של ארץ הסקוטים.
איפה: שימו פעמיכם לצפון אנגליה והשתדלו להימצא באדינבורו, בירת סקוטלנד, סביב התאריך הנקוב.
טיפ: רצוי לרדת על כמות משמעותית של גלנפידיך לפני האוכל - ככה יש סיכוי שתשכחו מה בעצם אתם אוכלים. לא מומלץ לבעלי כולסטרול גבוה.
ההורים שבינינו יכולים לדמיין סעודת יומולדת ל-2,000 ילדים, כולם ב'היפר' של סוכר ובטירוף של פעילות. נשמע כמו חוויה קשה? נסו להחליף את הילדים בקופים. זה מה שעובר מדי שנה על תושבי לופ-בורי, עיר קטנה המרוחקת כמאה ק"מ מבנגקוק.
תושבי העיירה, בודהיסטים כולם, מאמינים שהקוף הוא חיה קדושה. אחת לשנה, בסביבות נובמבר-דצמבר, הם עורכים סעודה מיוחדת לקרובינו השעירים בשטח מיוחד במרכז העיירה. שולחנות נפרשים והאוכל נערם לצד מתנות לקופים (בעיקר מראות קטנות וחפצים נוצצים). וכשאנחנו מדברים על אוכל, אנחנו לא מדברים על בוטנים בלבד. ערמות של אורז דביק מבושל בדלעת, סלטי פירות אקזוטיים ומטעמים כגון 'טאנג-יוד' - ממתק תאי צמחוני - אלה דוגמאות אחדות מהתפריט.
קודם לאירוע נשלחות לקופים, החיים דרך קבע בין עצי העיר, הזמנות. זאת לא בדיחה: התושבים מצמידים כרטיסיות צבעוניות קטנות לאגוזי קשיו, וזורקים אותם אל העצים. תאמינו או לא, אבל ביום הנקוב ובשעה הנקובה מתחילים להופיע האחים השעירים. בהתחלה הם קצת חוששים, אבל מהר מאוד מתחילה אורגיה מופרעת של זריקת מזון, ריקודים על השולחנות, שחייה בסלט פירות והרבה בלגן ולכלוך. אומרים שאפילו קופים מבנגקוק מגיעים כדי להצטרף להילולה.
התושבים מתייחסים לכל זה בסובלנות. אחרי הכל, האירוע תורם לעיירה השקטה הכנסות מתיירות. ומה עם הקופים (רובם, אגב, מזן Rhesus Maqaque)? הם מרוצים מהעניין ולא טורחים להסתיר את זה. אז למה לא.
איפה: אל לופ-בורי ניתן להגיע בנסיעה קצרה מבנגקוק. ביום הסעודה נערכות הסעות לתיירים מבנגקוק.
טיפ: משקפיים, שקיות חטיפים וכל דבר אחר שעשוי להתפרש כ'חלק מהסעודה' - עדיף להסתיר מהקופים.
צריך להיות שם כדי להאמין. לא משנה כמה שיכורים יצא לכם לראות בחיים, חגיגת השתייה הענקית והבלתי פוסקת שנערכת מדי שנה במינכן היא פלא אמיתי. והכל סביב משקה לתת משכר, הידוע יותר בכינוי 'בירה'.
זה קורה החל מהשבוע השלישי של ספטמבר: במשך כמה שבועות חוגגות מבשלות הבירה הבוואריות את ה'אוקטובר פסט' - מסורת של 169 שנה שנועדה לספק את תאוות הגרמנים למשקה. יותר מחמישה מיליון אורחים, תיירים, שיכורים מועדים וסתם סקרנים מתאספים מדי בוקר לחגיגה בלתי פוסקת של שתיית גלוני בירה בכוסות ענק כבדות, ואכילת מיליוני נקניקיות הנצרכות בימי החגיגה. כדאי להגיע מוכנים לתרום את חלקכם לנושא.
תחושת הביחד הגרמנית מכנסת את כולם ב-14 אוהלים (ולא מדובר ב'אוהלי 12' מהצבא, אלא אוהלי ענק המכילים למעלה מ-10,000 סועדים כל אחד). נערות בוואריות עבות מותניים בתלבושות מסורתיות סובבות בין השולחנות עם 15-10 כוסות בירה מלאות בידיהן (חזיות הברזל שלהן משמשות לעתים כמגש), תוך ניסיון נואש להגן על ישבניהן מצביטות השיכורים.
כדאי לבחור את האוהל המתאים לכם מבין אוהלי המבשלות השונות - האוסטרלים והיפנים, למשל, אצים לאוהל של Hofbrau, שנוטה להיות הרועש מכולם - ושווה במיוחד לאתר את האוהל בו צולים על כירות ענק נתחי שוורים (יותר מ-80 שוורים נצלים אל מותם בימי החג).
כמובן שהפסטיבל מציע גם פולקלור מקומי, תהלוכות ותערוכה חקלאית, אבל בסופו של יום שתייה (שמתחיל, לפי התקנון, ב-10:30 בבוקר) מה שנותר זה המאבק הנצחי בין השתיין הבודד וגביע הבירה שלפניו.
איפה: למינכן ניתן להגיע בטיסות ישירות מתל אביב. אוהלי הפסטיבל ערוכים באזור טרזיינוויזה, דרומית-מערבית למרכז העיר. יש חנייה בשפע.
טיפ: אל תאמינו לאגדות ההנגאובר. בירה על הבוקר למחרת לא תרפא את ההנגאובר של בירות האתמול.
למרות נסיונות של היפים משנות ה-60 להפוך את משקה הקאבה ל'תשובה הפסיפית' לסמים משני-תודעה, אין לצפות מהמשקה הזה לאיזו התגלות או טריפ יוצאי דופן. אבל למי שמחפש התרגעות ותחושת אופוריה קלה, המשתלבות נפלא עם חופי התכלת-לבן של סמואה, הקאבה היא התשובה.
המשקה המסורתי, המיוצר מצמח ה-Piper Methysticum, הוא חלק בלתי נפרד מכמעט כל טקס חברתי באיי הפסיפיק. כיום ניתן למצוא גביעי טנואה (גביעי העץ המעוטרים של הקאבה) בלובי של כל מלון בסמואה, אולם יש לזכור כי המורכבות הטקסית של משתה הקאבה עולה על כללי הפרוטוקול הדיפלומטיים. ממפגשים בין קבוצות, דרך מפגש של ה'פונו' (מועצת הכפר) וכלה בטקסי מעבר, לידה ומוות, הקאבה מסמלת תמיד את תחילת האירוע, והכנתה משמשת כמעין רגע של ריכוז לפני תחילת הטקס.
ככה זה עובד: המכונסים מתיישבים במעגל סביב ה'טנואה'. 'המערבב' מציג את השורש, ומתחיל לעסותו בתוך קערת מים (כשהשורש עטוף בבד לסינון). כשהמים מתחילים לקבל צבע של מי שטיפת כלים טועם אותם ה'טולאפאלה' (ראש השבט), ומכריז כי הקאבה הגיעה לחוזק הנדרש. אז מחולק הנוזל לקעריות קוקוס קטנות ומוגש למשתתפים לפי סדר היררכי, והם גומעים אותו בלגימה אחת. הטקס משמש לאישוש ההיררכיה השבטית, ולביסוס הקשרים החברתיים השונים בין הנוכחים.
איפה: לסמואה האמריקאית ניתן להגיע ישירות מלוס אנג'לס, מהוואי, מניו זילנד, מאוסטרליה או מפיג'י (רצוי בטיסה - יש כרישים בים), אולם גם בשאר איי הפסיפיק תמצאו את אותו הטקס.
טיפ: לקאבה יש ערך רפואי. מתאים במיוחד לסובלים מבחילות ומכאבי ראש.
השוק של גואנג ג'ו (הידועה בשמה הקולוניאלי קנטון) נראה כמו טראריום ענק של נחשים וזוחלים אחרים. מה לעשות שבדרום סין, ובעיקר סביב קנטון, נחשים נחשבים למאכל לגיטימי, אפילו למעדן.
המסעדות השונות בשוק (בדרך כלל מקומות קטנים עם כמה שולחנות בודדים) מחזיקות את הנחשים בחוץ, באקווריומים גדולים. כדאי לבחור נחש בינוני בגודלו - ואז לשבת לצפות במחזה. בעל הבית מוציא את הנחש (לרוב לא ארסי), וקוטם את ראשו במספריים. הגוף השרירי ממשיך, כמובן, לפרפר תוך כדי שהעור נפרש ומוסר מהנחש. בשלב זה חשוב להקפיד לבקש את כיס המרה: כשהוא מושרה ביין סיני חזק, הוא נחשב סגולה בדוקה להעצמת כוח הגברא. רצוי גם לא לסרב לכוסית מדם הנחש המוצעת לכם - סגולה לאריכות ימים.
את הנחש כדאי לאכול במרק, אם כי בעלי המסעדות מעדיפים להגיש אותו מטוגן. הטעם? מזכיר משהו בין עוף זקן לבשר ציד, רק עם טקסטורה קשה בגלל שהבשר שרירי מאוד. אם לא תרצו (או לא תוכלו) לסיים את המנה, תמיד יימצאו כמה סינים שישמחו לעשות זאת בשבילכם - ועוד להעביר צחוקים על 'ארוכי האף' שמתקשים לסיים מנת 'פלאפל' מקומית.
איפה: גואנג ג'ו מרוחקת כמה שעות ברכבת מהונג קונג, וניתן להגיע אליה בטיסות ישירות ממרבית בירות אסיה. השוק פעיל במיוחד בשעות הערב (בבקרים תמצאו שם בעיקר עקרות בית סיניות, שקונות נחש כדי לשים בפריזר לערב שבת).
טיפ: שימו לב - בשר הנחש מונח סביב עצמות עמוד השדרה, ויש להיזהר מהעצמות הקטנות והחדות.
דמיינו לעצמכם חברה אנושית שנמצאת, מבחינה טכנולוגית, עדיין בשלהי תקופת האבן. חברה פשוטה, נטולת מעמדות, שחיה מחקלאות (בכמות מספיקה להישרדות, אבל בלי שום עודף), ובעיקר מגידול תפוחי אדמה מתוקים. הוסיפו לזה מאות קילומטרים של ג'ונגל בלתי כבוש (ובחלקו גם לא ממופה) המאפשרים לאותה חברה להתקיים בבדידות מזהרת, כפי שעשו באלפי השנים האחרונות. ועכשיו תוסיפו חזיר.
בני הדאני, תושבי מערב פפואה, משתמשים בחזירים כמטבע עובר לסוחר. רכושו של גבר הדאני נמדד לפי כמות החזירים הרועים סביב ביתו (וכמות הנשים שבבית, אבל גם אלה נקנות לפי שער חזיר ידוע ומוסכם). הדאני, החיים במשפחות מורחבות בתוך צברי בקתות בעמק הפורה, ניזונים בעיקר מפקעות ומתפודים מתוקים - לא דיאטה מעוררת השראה. אבל אחת לכמה שנים הם נוהגים לקיים את 'פסטיבל החזיר', במהלכו מתקיימים טקסי ההתבגרות של הצעירים.
החזיר נבחר בקפידה ונורה בראשו על ידי חץ משונן. לאחר מכן נחתכות אוזניו וזנבו מקוצץ באמצעות סכין אבן. החלקים האלה נעטפים בעלי בננה, ונשמרים כמנחה לכוחות הטבע. שאר החזיר מבותר, ונתחיו נפרשים על כירת אדים שנבנתה מראש מעל בור שבו מונחות אבנים לוהטות. מעל הבור המלא באבנים נפרשים עלים ירוקים כדי ליצור את הלחות שתשלים את תהליך האידוי. כך מתבשל לו החזיר (בחברת תפודים מתוקים, כמובן), וכשהוא מוכן מחולקות המנות לכל המשתתפים. טעים? לא במיוחד, אבל למי שמחפש משהו שונה - זה מושלם.
איפה: סביב העיירה ואמנה בעמק בליאם (מחוז איריאן-ג'איה, מערב פפואה).
טיפ: המחוז שייך כיום לאינדונזיה, ובאזור מתחולל בשנתיים האחרונות מאבק לעצמאות שמנוהל על ידי מחתרת בדלנית החמושה בחצים וקשתות. רצוי לדחות את הביקור עד להתייצבות המצב.
למרות השם המאיים, לא מדובר בארוחת צהריים הנמשכת מהקיץ ועד חג המולד. כשתושב מלבורן אומר לכם שהוא יוצא לארוחה הארוכה בעולם, הוא מתכוון לזה שהוא אחד מאלף המאושרים שמחזיקים כרטיס לסעודה הגדולה, הנערכת מדי שנה כאירוע השיא במסגרת פסטיבל המזון והיין השנתי של מלבורן.
הסעודה הראשונה נערכה בשנת 93' באיצטדיון הקריקט המקומי, ומאז היא מחליפה מקום מדי שנה - היא נערכה כבר בשדה התעופה, במגרש מרוצים, בגנים ציבוריים ואפילו בבית כלא לא פעיל. מלבורן בסוף הקיץ (מרץ-אפריל) עשויה להפתיע עם גשם סוחף, אבל הפופולריות של הסעודה מבטיחה שאפילו מבול לא יפריע לשמחה.
המקום המבוקש ביותר הוא במרכז השולחן הארוך (500 מטר!), שבגללו נקראת הארוחה 'ארוכה', שם מתגודדים הידוענים המקומיים. טפיחות על הגב עם קריאות "גוד דיי, מייט" הן חלק מהארוחה. על השירות אחראים שלושה מטבחים (וכמובן שלושה ברים), ובסך הכל 15 שפים וכ-50 מלצרים. יינות ויקטוריה המשובחים משמנים את גלגלי האינטראקציה החברתית, ובסוף הסעודה יש לא מעט שחוגגים בריקוד על השולחנות.
איפה: במקום סודי כלשהו במלבורן, שמתפרסם רק סמוך לאירוע (המתקיים תמיד במחצית השנייה של חודש מרץ). לעיר ניתן להגיע בטיסות ישירות.
טיפ: רצוי לקנות כרטיסים לאירוע כמה שיותר מוקדם, כי הם נחטפים כמו לחמניות טריות.
פטריות הטראפל של אזור פיימונטה, צפון איטליה, הופכות את מיטב השפים בעולם לחיות טרף: כל בוגר 'קורדון בלו' מחפש קשרים בקוזה נוסטרה, שיבטיחו לו את יבול הפטריה היקרה. עסקאות אפלות בחדרים אחוריים, הברחות ורשתות רמאים - כמו גם נדירותן של הטראפלס - גורמות למחיר הפטריות הייחודיות לנסוק לכ-500 דולר לק"ג.
היסטריית הטראפל'ס מגיעה לשיא פעם בשנה, במהלך אוקטובר. אז מתכנסים חובבי טראפלס - שפים, בעלי מעדניות ומסעדות וסתם אניני טעם - בעיר אלבה שבמחוז פיימונטה לצורך ה-Fiero del Tartufo, מכירת הטראפל'ס הגדולה, שנמשכת כשלושה שבועות.
העיר העתיקה והיפה נעטפת בדגלי חג, והופכת לחגיגה קולינרית בלתי פוסקת של מעדנים מקומיים ויין משובח, כשהכל טובל בניחוח הייחודי של הפטריות היקרות.
אבל לא רק אוכל יש כאן: מרוצי סוסים, כמו גם תהלוכות מסורתיות, נערכים בעיר העתיקה - וכל זה לטובת פטריה.
איפה: סעו ברכב שכור מרומא או מטורינו לעיר אלבה. רצוי להגיע בתחילת אוקטובר, ולשהות כשבוע באזור.
טיפ: מומלץ לאכול טראפל'ס עד שלושה ימים לאחר שנקטפו, ולא להתפתות לעסקאות בשטח - תעשיית הזיופים סביב הפטריות פורחת.
לא כל מנגל הוא ברביקיו, ואת זה יודע כל ילד טקסני. ובדרום ארה"ב, ברביקיו זה עסק רציני. כמו כל דבר בארץ המארחת, גם הברביקיו האמריקאי הוא גדול, קולני, פלורליסטי ונתון לאלפי פרשנויות של 'מומחים'. לכל טקסני יש תיאוריה שקובעת במה להשרות את הבשר, איך לרכך אותו ובעיקר איך לעשן אותו. ויכוחים נוקבים עשויים להתפתח סביב הנתח, ומרשמים של 'הרוטב הסודי' עוברים מדור לדור בניסיון לפתח מסורת. יש שני דברים שמוסכמים על כולם: אסור שהבשר ייחרך ישירות על ידי האש; וזמן הצלייה הוא תמיד 'עוד כמה דקות' (או עד שהבשר מתחיל להתפרק מהעצם). כשהבשר מוכן מתחילה מלאכת המרכבה הכוללת כמה סוגי בשר, תוספות (בטטות מזוגגות, קול-סלו, שעועית אפויה), רטבים מרטבים שונים (חלקם מסחריים וחלקם 'סודיים') והרבה לחם. כמה סימנים לזהות מאורת ברביקיו אמיתית: ראשית, חפשו בחנייה כמה אופנועי הארלי, טנדרים חבוטים ומוסטנג ישנה. שנית, חפשו דיוקן של 'מייסד המקום' (בדרך כלל תלוי מעל הקופה), וודאו שכל שאר התמונות הן של חזירים. כל יתר הריהוט במקום יהיה מנייר או מפלסטיק. אמריקה או לא אמריקה?
איפה: טוסו לשדה התעופה של דאלאס. משם ניתן לשכור טנדר ולצאת לכבישים האינסופיים, ולמצוא את מאורות הברביקיו לאורך הכבישים. חפשו את ה'סימנים החיוניים'.
טיפ: אל תיכנסו לוויכוחים בנוסח 'האם יש מקום לעגבניות ברוטב הסודי או לא'. זה עלול להיגמר באלימות.
לפנייה לכתב/ת 
