שירה: פולחן האביב

ארצות הברית אינה מפורסמת, וזו לשון המעטה, כמדינה שיש לה יחס חם כלפי השירה. "החלום האמריקני" הוא כמיהה לערכי חומר, ואין לו דבר וחצי דבר עם הפיוט. והנה, דווקא ליבשת החומרנית הזאת יש 'שרי שירה' משלה, שמשימתם המוצהרת היא לעודד את צריכת השירה ואת נגישותה להמונים. זאת ועוד, לפני שש שנים הכריזה 'האקדמיה של המשוררים האמריקניים' על אפריל כעל 'חודש השירה הלאומי', ובמהלכו נשטף כביכול הקונטיננט בגלי שירה.
ארועי שירה ממלאים את הלוח: משוררים קוראים שירה בציבור, מו"לים משתדלים למשוך את תשומת ליבם של הקונים לספרי השירה שהוציאו, והתיקשורת - לרבות האלקטרונית - חורגת מאדישותה המקובלת ומקדישה פה ושם 'פינות' לשירה. הכלל, במשך שש השנים של קיום 'חודש השירה' - כך טוענת 'האקדמיה' בגאווה - גדל קהל חסידיו בהתמדה ועכשיו הוא מגיע למיליונים. חשיבותו הריגשית וההגותית נתעצמה במיוחד על רקע הימים הקשים והמיָסרים שפקדו באחרונה את ארה"ב.
מדוע אפריל? מפני שזהו חודש האביב, הצמיחה והליבלוב, הן של הטבע והן של היצירה האנושית, חודש נאה לריענון הנפש כתום החורף הטורדני. 'האקדמיה', אותו מוסד אמריקני מרכזי לשירה, הממוקמת בניו-יורק, מטפחת, כמובן, את הנושא כל ימות השנה. אבל באפריל היא יוצאת ל'הסתערות' ומזמנת בצוותא משוררים, מו"לים ומו"סים, אירגונים ספרותיים וספריות ובתי ספר לחגיגה של שירה. אלפי עסקים ועמותות משתתפים במיבצע באמצעות קריאות, פסטיבלים, תערוכות ספרים וסדנאות.
השנה עומדת במרכז 'חודש השירה הלאומי' דמותו של המשורר השחור לנגסטון יוז, שבפברואר מלאו מאה שנה להולדתו. יוז (נפטר ב-1967) שנולד במיסורי, אחת ממדינות הדרום, וטעם על בשרו את האפליה הגזעית (באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר שנשאל במיסעדה דרומית אם הוא מקסיקני או כושי, והמלצר הסביר שהוא רשאי להגיש למקסיקני אבל לא לכושי), קנה לעצמו מעמד נחשב בשירה האמריקנית, ולא רק בזו השחורה. ב'יום השירה של לנגסטון יוז', שהתקיים השבוע, לקחו המונים מחוף אל חוף חלק ב'קריאת השירה הגדולה ביותר בעולם', שאורגנה על ידי 'האקדמיה' ו'המועצה הלאומית של מורי הספרות'. ארועים נוספים ומגוונים יפוזרו על פני היבשת. למשל, מיפגש במיכללת בארנארד שבניו-יורק על היחסים בין משוררות לתיאטרון, או סימפוזיונים שעניינם יצירות וו. ה. אודן וא. א. קאמינגס, גרטרוד סטיין ומשורר הילדים הנודע של סילברסטין.
פטור בלי קול מקטרג אי אפשר, כנראה. על 'חודש השירה הלאומי' יצא קיצפו של משורר בשם צ'רלס ברנסטין (או ברנשטיין כפי שהיו מבטאים את שמו, המעיד על מוצאו אצלנו). "כחלק מפולחן האביב של חודש השירה הלאומי", כתב ברנסטין, "גוררים משוררים לכיכר הציבורית כדי להכלימם בטיעון שמוצריהם אינם מצליחים לחדור אל השוק ומן ההכרח להחיותם על ידי הנשמה מלאכותית". לטעמו של ברנסטין, המוטו האמיתי של 'חודש השירה הלאומי' הוא משהו מחניף מסוג "באמת, שירה זה משהו בהחלט לא גרוע".
מסכימים או לא - מהומה כלשהי ברנסטין כבר הצליח לחולל.