להציל את טוראי סמו מסלה

סמו מסלה, חייל אתיופי ששירת בבסיס חיל האוויר בדרום, נמצא תלוי על חישוק לוח כדורסל בחצר מגרש עזוב לא הרחק מביתו, סמוך לחורשת אשלים מוזנחת. קרצ'י, בלש משטרה תל-אביבי, שהחיים בחברה המסואבת והמתפרקת שלנו הציפו את כל נקבוביות העור שלו כבר מזמן, יוצא לחקור את המקרה בסיועם של בלש נוסף, שני שוטרים עצלים, ושוטר אחד צעיר מאתיופיה.
זה סיפור המסגרת. מה שבתוך המסגרת הוא סיפור חזק וסוחף שתוקע לקורא את המציאות לתוך הגרון בלי הנחות. יש נפילה לסטריאוטיפים, אבל השורה התחתונה היא הקובעת: ספר חזק. הקורא לא יכול להישאר אדיש.

הזדהות מראש

אפשר, ואולי אפילו קל מאוד, לגלות אמפתיה מראש כלפי הדמויות והסיפור, כי כולנו כאילו-יודעים מה עבר על האתיופים עד שעלו לכאן ומאז שעלו. ההזדהות המובנת מאליה דורשת, לפעמים, לקיחת שני צעדים אחורה כדי לבחון את האמינות.
צור גולש לעיתים למונולוגים כמעט מניפסטיים מפי גיבוריו, ובני אדם לא ממש מדברים במניפסטים. אבל זה נסלח בעיקר בגלל שלושה דברים: ראשית - הספר בנוי משני חלקים. חלקו הראשון מתאר בגוף ראשון מפי החייל התלוי עצמו את סיפור מסע הנדודים אל מרכז האיסוף של היהודים באתיופיה. ברגישות רבה ותוך מעבר עדין בין מכשולי תרבות ושפה שאינם חלק מעולמו, מצליח צור לגלות עולם שלם שנחבא מאיתנו. שכן לא התלאות הנוראיות שעברו היהודים בדרכם ארצה הן לב המסע אל התרבות שבחרנו לא להכיר, אלא דווקא עולם הדימויים, השפה, קודי ההתנהגות של סמו ומשפחתו במסע המוות לעבר הארץ.
בניגוד לכתבות במוספי סוף השבוע על המסע המשותף שערך צור עם איש גלי צה"ל לשעבר דני אבבה, יליד אתיופיה בעצמו, שם הטיחו זה בזה האשמות בהתנשאות ותחושות של עלבון וכעס, בספר אין הד להתנשאות הזו. אפשר לחפש אותה בכוח אם בוחרים לראות בכותב ישראלי הלבן את הפטרון של קיצור תלאות האתיופים עלי אדמת הקודש. אבל זו באמת רשעות לא מפרגנת.

תיאורים לא מתחנפים

היתרון השני הוא שהקורא מכיר היטב את האנשים אותם מתאר צור. זהו כשרון הכרחי לכותב, האפשרות לזיהוי מיידי של הפרצופים על ידי הקורא, בלי חינחון או התרפסות פוליטיקלי קורקטית. אין פה כניעה למזרח, אין פה התרפסות כלפי האתיופים, אין פה ביקורת ריקה על ילידי הארץ. אתה מזהה את התיאורים של תל-אביב ושל טיפוסיה, את הנוף והאווירה שלה באור ובחושך, אתה מרגיש שתיאורי המשפחה האתיופית, מנהגיהם, תנועות הגוף, הריחות והטעמים אינם אקזוטיקה בגרוש, אלא אמינות ודיוק. אין כאן כותב קולוניאלי שמתפעם מהיבשת השחורה כאילו היה דוקטור ליווינגסטון. הדמויות בסיפור הם אנשים בשר ודם, לא בובות ב"בוטיק אתיופי".
שלישית – גם כשצור מגזים, והוא עושה זאת בבחירת דמויות ישראליות "רעות" שהן כמעט על גבול הטלנובלה, ברור שטיפוסים מסריחים כאלה קיימים במציאות, אולי אפילו בשרות הצבאי שלך (אם שירתת בחיל האוויר, ובייחוד אם לא היית טייס). התיאורים של מפקד הבסיס ומשפחתו שבלוניים וסטריאוטיפיים עד שנדמה כי גזרו את הדמויות מז'ורנאל, אבל זה נסלח בעיקר משום שהסיפור הוא סיפור אהבה טראגי אמין ומרגש, ושפתו נעה יפה בין שפת העברית-האתיופית-הפנימית של סמו מסלה - בעיה לא קלה לפיצוח שצור מצא לה פתרון הולם - לבין שפה ישראלית יומיומית לא מביכה.

המבנה בעייתי, ובכל זאת

הבעיה העיקרית של הספר נעוצה במבנה. מהר מדי אתה מתחיל להריח את הסוף, מי אשם במה שקרה ולמה. יש כאן תחושה שצור האיץ בקצב הכתיבה של החלק השני, כאילו רצה כבר להגיע לקטעים שהשתוקק יותר לכתוב. חבל, כי היו לו כל החומרים והכלים למשוך עוד מתח.
בקריאה שנייה של הספר נגלים שני דברים: שהגיבור האמיתי של הספר הוא גיבורה, ושחלקו הראשון של הספר - סיפור הנדודים מאתיופיה המובא מפיו של סמו מסלה, כאמור - הוא נובלה בפני עצמה. אפשר לקרוא רק את דיבורו הפנימי של מסלה התלוי-מת על חישוק לוח כדורסל, ולרצות להכות את עצמך על החזה ולהצילו. ספר שגורם לי להצפה רגשית ילדותית שכזו הוא ספר חזק. כי אחרי כל המשפטים שאפשר ללהג כמו "שרטוט של כרוניקה טראגית ידועה מראש של עלייה אבודה בחברה מתנכרת, רווית דעות קדומות וגזענות..", הרי שהעצב העמוק שנשאר בי מדמותו של סמו מסלה מניע אותי לנסות להצילו, וכאן טמונה עוצמתו.
הערה אחת: צור מתנצל בהקדמה על היותו "לבן" שכותב על "שחורים". אין צורך בהתנצלות כזו. הספר עומד בזכות עצמו. צור שירטט סיפור שחותך ישר בפרצוף הגזעני שלנו, ויש להודות לו על כך.

"שזיף שחור". יגאל צור. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה