מכוניות מתנגשות

במחזה "הקאמבק של בוריס שפילמן", שמועלה בימים אלה בתיאטרון העירוני חיפה, נוגע המחזאי סרז' קריבוס באמצעים פשוטים בחוט הנפש שקושר את כולנו ולרוב מסבך את חיינו – מערכת היחסים המורכבת בין אב לבנו.
בוריס שפילמן הוא שחקן יהודי צרפתי מזדקן, ניצול מלחמת העולם השניה. אחרי שנים של אבטלה לא מרצון, הוא מקבל הצעה לגלם את דמותו של המלך ליר, חלומו של כל שחקן. הוא מגיע לביתו של בנו, הנרי, בכוונה לקבל תמיכה ולהשתכן אצלו עד סוף תקופת החזרות להצגה. אבל התזמון לא יכול היה להיות גרוע מזה. הנרי, 38, איבד את עבודתו ונעזב על-ידי אשתו, שלקחה עמה את ילדיו. האב והבן, אחרי שנים של חוסר הבנה, שתיקות מעיקות, מרירות, כעסים ופחדים, מנהלים קרב מילולי משעשע ונוגע ללב, כמו שתי מכוניות מתנגשות בלונה פארק של החיים.
זהו מחזה קאמרי קטן ואנושי, שבבימויו הרגיש והחף מדביקות (תודה רבה) של דני הורוביץ מצליח להוציא את המיטב מישראל פוליאקוב (פולי) וגל זייד. תרגום המחזה מצרפתית, שנעשה על-ידי רפי קינן, קולח ומתגלגל ומאפשר לשחקנים להיות בוריס והנרי שפילמן ולצופים לחשוב לעתים שנקלעו לסיטואציה אמיתית בין אב לבנו. הבחירות של קריבוס אינן מקריות. "שפיל-מן" הוא תרגום מאידיש ל"שחקן", ודמותו הטראגית של ליר, המלך הזקן והסנילי של שקספיר, המחפש אחר אהבתן של בנותיו ובדרך עושה את כל הטעויות האפשריות, מזכירה להנרי ולצופים את בוריס האב.
זהו לא פוליאקוב של הגשש, למרות שבאופיו המשובב של בוריס שפילמן ישנו זיק הטירוף של פולי המוכר והאהוב. בחן אינסופי מצליח פוליאקוב לגרום לקהל לרצות לחבק את בוריס בחום ואהבה. הכימיה בין פוליאקוב לזייד עובדת היטב, והדמויות המורכבות שהם מגלמים מאפשרים לקהל לעלות על הרכבת שהם נוהגים. ההצגה הזו מחזירה את צופיה הביתה, והדבר הראשון שתרצו לעשות כשהאורות באולם הקטן של תיאטרון חיפה יידלקו, הוא להדליק את הטלפון הסלולרי ולהתקשר להורים.