סבא עם שכפ"ץ

בני ליס, כתב הערוץ הראשון בהתנחלויות ביו"ש ובעל ותק טלוויזיוני אסטרונומי, כבר סבא. אבל הוא לא נותן לעובדה הביולוגית והכרונולוגית (הוא בן 57) להושיב אותו על זרי הדפנה. אם מחפשים אותו בימים טרופים אלה, קרוב לוודאי שיימצא מתרוצץ מפיגוע לאירוע. גם אחרי שנודע שהוא נפצע בידו מאש הפלשתינים, הוא מגיב לעניין בהומור שחור ואומר, "בשלב זה הרופאים החליטו לא לקטוע לי את היד, אבל יש סכנת זיהום".
זה קרה באחד מאירועי הירי שהוא מסקר דרך קבע. "במטח הראשון שהמחבל הרביץ עם הקלצ'ניקוב במרחק של פחות מ-40 מטר ממני, הצלם שלי הספיק לברוח הצידה. חשבתי שהמנוול הזה יעזוב אותי במנוחה וינהל דיאלוג עם החיילים, אבל הוא העלה אותי על הכוונת ופגע לי ביד. זה כל הסיפור".
לא שזו היתה הפתעה מוחלטת. "ירו עלי כמה פעמים, בין השאר בהר גריזים, בפסגות ובסביבות חברון, אבל לא הצליחו לפגוע. אני לא מאלה שאומרים 'לי זה לא יקרה', מה גם שהרכב שבו אני נוסע לא ממוגן. לזה אין לרשות השידור כסף, בעוד שאין לה בעיה להוציא 300 אלף דולר על זכויות שידור משחק כדורגל. למה? - כי יש לנו הנהלה מטומטמת!".

לפחות דאגו לך לשכפ"ץ קרמי?

"מכיוון שהייתי יו"ר ועד העיתונאים, איך שהתחילה האינתיפאדה לחצתי על ההנהלה למגן אותנו כמו שצריך. אז עשו טובה וקנו לנו שכפ"צים קרמיים במשקל של 14 קילו, משהו שבשום פנים ואופן אי אפשר להתנייד איתו. מאחר שעקרונית אני גם הנהג של הצוות - משום שכל כביש, כל סימטה וכל שביל בשטחים מוכרים לי - אני לא מסוגל לנהוג עם משקל כזה עלי. חוץ מזה, אין בו הגנה מוחלטת. איתי, שרץ כמו מטורף בשטח, לא התייעצו כשרכשו אותם. זה גם מה שקרה עם קניית הקסדות, כשבטעות קנו לנו קסדות של רוכבי אופניים. ברור שזרקתי אותן! והביטוח? כתבים זרים מבוטחים כאן במיליון דולר, ולנו משכו את ביטוח המאה אלף דולר מלבנון לשטחים. אבל בינינו, מה אני צריך לדאוג? הרי אם אמות בתפקיד, בין כה וכה לא אקבל אישית אפילו שקל".

מה מריץ אותך אל מול הסכנות?

"זה הג'וב שלי. אבל אם יציעו לי להיכנס עם הכוחות שלנו למתחם המוקטעה, אולי אשקול פעמיים. אני את החוכמות האלה כבר גמרתי מזמן ולא אסתכן סתם. לעומת זאת, כשביקשו ממני חלבה משכם, שהיא הכי טובה, אתה חושב שסירבתי? וזה למרות שברור לי שכעת אני לא מחוסן כמו באינתיפאדה הקודמת, כשאז זה היה משחק באבנים, לא כמו היום. הפלשתינים מבקשים להראות דרך התקשורת כמה רע להם. אני משתדל להביא את שני הצדדים כמה שאפשר, ופיתחתי שיטה להביא את החומר איך שהדברים מתרחשים בשטח. אני נמנע מלהיצמד לסיפור בנוי מראש, ומביא פסיפס של דברים שאני מוצא בשטח. העמיתים שלי, רובם מתבססים על הטלפון...".
יחסיו עם המתנחלים מורכבים. "לא פעם אני צריך לנגב את הרוק", הוא אומר, "אבל לא הגעתי למצב של עמיתי מערוץ 2, אילן לייזרוביץ', שהם חתכו לו את הצמיגים. בגדול, המתנחלים שונאים שנאת מוות את התקשורת, אבל היום מבינים שהם צריכים אותה".
ברקע משפחתו, בפרט רעייתו חנה. "היא התרגלה לכל הטירופים", אומר ליס. "זה סוג כזה של חיים. כשנפצעתי הייתי האחרון שהודיע לה על כך. כשזה נודע לה ממקורות אחרים, היא התקשרה ואחרי שביררה אם אני בסדר, שאלה אם אגיע לצהריים. לא שיש אצלנו התעלמות מהקטע. בשיחות בינינו, כשאנחנו דנים בנושא, אנחנו פורצים בסוף בצחוק, איך יהודי זקן כמוני מתגלגל בכבישי יהודה ושומרון. אבל בגילי המתקדם אני מרגיש כמו בן 19. האהבה שלי לכתבות השטח מריצה אותי. מעבר לכל העורכים, כתב השטח הוא בעצם זה שמעצב את מהדורת החדשות, ואני מת על זה".

על האקשן?

"לא רק. הרי אני מתעסק הרבה גם עם ארכיאולוגיה. זה תחום שאין בו אקשן, אבל יש בו יופי ועניין מיוחד. אגב, כאן אתה יכול ללכלך כמה שתרצה וה'קורבנות' לא יתלוננו - לא הרומאים ולא הביזנטים...".
ליס, דור שביעי למשפחה שעלתה ארצה מתישהו במאה ה-19, נולד בבית מחסה בעיר העתיקה בירושלים וגדל בשכונת מקור ברוך. במשפחתו גם חרדים וחילונים, אבל הוא תמיד עם כיפה סרוגה. מנעוריו הסריט במסרטת שמונה מ"מ, משהו לא בדיוק מקובל במשפחות דתיות, "אבל בא לי".
כשהתגייס אירגן לו אביו, חוקר התלמוד, תפקיד ברבנות הצבאית, אבל הוא העדיף לשרת בצנחנים. כשהשתחרר, "נשאבתי לבאר שבע", כדבריו, ועסק בטכנאות. ב-68' עבר יום אחד ליד "בניין היהלומים" בירושלים וראה מישהו מלפף כבלים. כששאל אותו מה זה, השיב האיש שבמקום עומדת לקום הטלוויזיה הישראלית. מאז הוא שם. בהתחלה כטכנאי קול, וב-78' חל מהפך מקצועי בקריירה שלו. לאחר שכמעט איבד את שמיעתו בגלל היצמדותו המתמדת לאוזניות, הוצע לו תפקיד ניהולי. הוא התמרד נגד ההצעה הזאת, כשם שסירב להפוך לנהג. "אהוד הציל אותי. הוא ניגש לחיים יבין, אז מנהל החדשות, חימם אותו, וזה שיכנע את מנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, לנסות אותי ככתב. כבר בהתחלה תפסתי אקשן. מוניתי ככתב לענייני בריאות, וישר נפלתי על שביתת האחיות הגדולה".
ואצל ליס כמו אצל ליס, שום דבר לא סיפק אותו. "רציתי לנסות הכל", הוא מודה. "בהמשך הלכתי חזק על רווחה, ולאורך הדרך הייתי מספר 2 של הכתבים הצבאיים בזכות הניסיון שהיה לי מתקופת הטכנאות. כאן, לדעתי, על כל אחד להיות במקומו. אני לא חושב, למשל, שיש מקום ליציאתו לשטח של רון בן ישי, שהוא פרשן צבאי, כשיש לטלוויזיה כתב צבאי. כשהוא התקשר אלי בעקבות הפציעה באל-חאדר, הזכרתי לו שבגללו כמעט נהרגתי. באחת מהפעולות אז, מרוב שהוא רצה לרוץ לראש הכוח כשאני צמוד אליו עם מכשיר ההקלטה, יצא שהיחיד שנפצע שם מכדור הייתי אני...".
כשליס זכה סוף סוף במינוי הנכסף של כתב צבאי, הוא היה שנוי במחלוקת. "דובר צה"ל", כך כונה בציניות על ידי כמה מהקולגות במחלקת החדשות, אם כי הוא טוען ש"זו פרשה שלא השאירה אצלי צלקת". עם זאת, "כשכבר הייתי בתפקיד, ראיתי בעצמי שהעסק לא עובד. בעיית השבת העיבה על התיפקוד שלי ככתב דתי. אם אלוהים לא שומע, אני יכול לגלות שלטלוויזיה יש חוב כלפי על 36 שבתות שבהן עבדתי, מאז שהייתי טכנאי מלחמת יום הכיפורים".

אז הגעת רק בדקה ה-90 לברית של בנך.

"כן, הגעתי רק לחיתוך של יוסי וחזרתי מייד לגולן, שם פעלתי בצד הסורי כסאונדמן לצד חיים גיל. איכשהו יצא שלא הייתי נוכח בלידת הילדים שלי. תמיד היו חברים מהטלוויזיה שדאגו לקחת את אשתי לבית החולים".
עם השנים התפרסם ליס ככתב בה"א הידיעה לענייני התיישבות. "זה לא מתוך הזדהות עם העניין", חשוב לו להבהיר. "מרתק לעסוק בחבל ארץ שיש לגביו ויכוח מתמשך. אני תופס סיפורים, בשעה שחבר'ה מערוצים אחרים יוצאים מהשטח עם אמירה שאין מה לחפש שם. וגם כשאני לא מתכוון, הסיפורים מתגלגלים אלי, כפי שנקלעתי לפיגוע במחולה כשהייתי בדרך לבתי, בטירת צבי. לא היה לי ציוד טלוויזיה, אבל במשך שעתיים החזקתי שידור ל'קול ישראל', ונאלצתי קצת לגנוב מהשבת. טיפה מותר".
בין ההתנחלויות הוא מגיח לכתבות הארכיאולוגיה שלו, שהמרעישות מביניהן היו במחיצתו של הרב הראשי לשעבר, שלמה גורן: "מרוב אהבתו לתקשורת, נדמה שהיה מוכן לעשות כל דבר מול מצלמות, כולל השתלשלות ממסוק למערות מדבר יהודה. אבל מה אני מדבר עליו? גם לי לא חסר. כמעט נגמרתי תוך כדי כתבה במדבר יהודה, במערת האגרות, לרגל ההצגה 'בבתא' ב'הבימה', כשנפצענו מהידרדרות סלע". והוא מוסיף: ושהכיפה שעל ראשי לא תטעה, באותה מידת להיטות אני נוגע גם בארכיאולוגיה נוצרית. אני מצליח לחדור עם המצלמות מתחת לאדמה, בפרט בירושלים, למקומות שקשה להאמין שייפתחו שוב אי פעם".

זה המקום לאזכר את שידוריך ממיסות חג המולד מבית לחם.

"כיהודי דתי היתה לי בעיה להיכנס דרך שער הכנסייה, שהונמך במתכוון כדי שהכניסה אליה תהיה במעין השתחוות. קיבלתי מאבי אישור להסיר את הכיפה ברגע הזה והעניין סודר. עשר שנים שידרתי את המיסות והעניין ממש לא הפריע לי".
רעייתו מנהלת מעון ילדים. הם נשואים מ-64'. שתי בנותיהם, יעל וטלי, תושבות טירת צבי ופסגת זאב, קשורות בצורה זו או אחרת לנושא ידיעת הארץ, ובנו, יוסי, הגר ברימונים, עובד במחלקת כוח האדם של הכנסת. הוא היחיד במשפחת ליס שאינו דתי. "מגיל 18 כל אחד מהם רשאי לנהוג כרצונו", מציג ליס את עצמו כאב ליברלי. את מה שקורה ברשות השידור הוא מתאר כאנרכיה. "מי שלא מסתגל אליה, כמו המנכ"ל האחרון, רן גלינקא, נפלט", קובע ליס. "לדעתי, הוא נכשל מפני שבחר לעצמו את היועצים הגרועים ביותר שהרסו אותו, ובנוסף לכך נחפז לדבר על פיטורים המוניים לפני שלמד את הנושא. דווקא העובדה שבא מבחוץ לא היתה מוכרחה להיות לו לרועץ, כי מנכ"ל כזה יכול להצליח עם הגישה הנייטרלית שהוא מביא. אם תשאל אותי, לא הייתי רוצה עיתונאי כמנכ"ל הרשות".

רפיק חלבי עומד לסיים את כהונתו כמנהל החדשות אצלכם. אתה רואה את עצמך כמועמד להחליפו?

"אני? היית מת! בני ליס ותפקידי ניהול לא הולכים יחד".

לאן הולכת רשות השידור?

"להתאבד! כבר עכשיו היא במצב של התאבדות. אין מנכ"ל קבוע. המכרזים לא קיימים. הטלוויזיה היא כמו מת שהדופק שלו עדיין פועם. היא ממשיכה לשדר הודות לנו, בחדשות. מחוץ למחלקה שלנו הכל מת".

יש מוצא?

"כן, יהיה מוצא כשתיפסק הפוליטיזציה ברשות השידור עם הבחישות של הפוליטיקאים. בינתיים אני, כחיית שטח, משתדל להיות כמה שפחות בבניין הטלוויזיה. לפחות אני עובד. הרי יש כאלה ששנים מקבלים משכורת בלי שבכלל נראה אותם. אבל אני מבין אותם, כי בסך הכל מובטחת להם פנסיה של גרושים. לעומתם יש טכנאים שחוגגים עם משכורת של עשרות אלפים הודות לשעות נוספות".

יכולת להשתכר כיום יותר כטכנאי קול.

"מה עם ההנאה? מה עם הקריירה? אחרים סביבי עוזבים בעיניים כבויות עד שהלב כואב, אבל כשתגיע שעתי לעזוב, אוכל לומר לרשות השידור תודה על כל מה שנתנה לי. היא תמיד הבית המקצועי שלי. בחיים לא הייתי נקלט בערוץ 2, שבעיני הוא אוסף של קליפים ושהכל בו מהיר וצועק".

בעוד שלוש שנים תהיה בן שישים. עד מתי תרוץ בשטח?

"ברגע שלא אוכל להמשיך וארגיש חלוד, אבוא ואגיד די!".

תגובת רשות השידור

שלומית גולן, דוברת רשות השידור, מוסרת בתגובה: "נושא כלי הרכב הלא ממוגנים עלה במספר ישיבות בתקופת המנכ"לים אורי פורת ורן גלינקא, אך עדיין לא הוחלט לגביו סופית בשל עלותו הגבוהה של רכב ממוגן ירי (70 אלף דולר). קיימת התלבטות אם לרכוש או לשכור רכב כזה. בכל מקרה, המנכ"ל הנוכחי, יוסף בראל, מתכוון לקיים על כך דיון נוסף". בנושא השכפ"צים מסרה, כי בתחילה נקנו שכפ"צים קלים יותר, אך הם לא היו חסיני קליעים. "בהתייעצות עם ועד העיתונאים, שליס עמד בראשו, הוחלט להחליפם בשכפ"צים קרמיים, המגינים מפני קליעים. לגבי הקסדות, לא מדובר בקסדות של רוכבי אופניים, אלא בכאלה הדומות לקסדות הצה"ליות, והן חסינות לרסיסים". בנושא הביטוח הוסיפה הדוברת, כי הרשות לא מנסה להתחרות בסכומי העתק המשולמים על ידי רשתות זרות. "עד כמה שידוע לנו, הרשות מבטחת את כתביה בסכום זהה לזה שמשולם ברשות השנייה".

עבר את הגבול

לא מעט זכרונות יש לבני ליס מהשנים בטרם היה לכתב. כשאירעה בנמל התעופה בן גוריון, במאי 72', התקפת הדמים של קוזו אוקמוטו וחבריו לחוליית הרצח היפנית, הוקפץ הטכנאי ליס מביתו, שבו ישב עם חום גבוה, מגובה ב"גימ"לים": "הגעתי לטלוויזיה על קטנוע, עם תחתונים וגופייה. אני נשבע לך! ככה זה היה. קראו לך, באת מייד. הכינו לי את הציוד, ולפי בקשתי מישהו פרץ לי שם את הארון והוציא בגדים. התלבשתי ברכב הטלוויזיה תוך כדי נסיעה ללוד. אולם הנוסעים היה כמו שדה קטל. כעבור שנתיים, באסון מעלות, שכבתי מתחת לבית עד השתלטות כוחותינו, וועדת החקירה הסתמכה על ההקלטות שלי שנעשו תחת אש. כעבור שנה הגעתי עם שחר כחלק מצוות הטלוויזיה לפריצה למלון 'סבוי' בתל אביב, שם תפסה חוליית מחבלים עשרות בני ערובה. והיו עוד".
להיטותו לכל משימה כמעט עלתה לו בחייו. "זה היה ב-77'", הוא נזכר. "אהוד יערי ואני גנבנו את הגבול ללבנון ונתפסנו על ידי אנשי המיליציות של סאעד חדאד. מכיוון שכל העניין לא היה מתואם, הם לקחו ממני את כל הציוד, העמידו אותנו מול הגדר ועמדו להוציא אותנו להורג. אהוד קיטר שהקריירה נגמרה לו, הצלם דני ברנע בכה כמו ילד, וצ'ארלי, עוזר הצלם, ניסה להניא אותם בצרפתית מלירות בנו. אני, שקיללתי את הרגע שבו חיילים נוצרים במדי צה"ל עומדים לירות בנו, הצעתי לחבר'ה לומר 'שמע ישראל'. בסופו של דבר, כמו תמיד, אלוהים מציל את האידיוטים. למזלנו, הגיע למקום שידיאק, מהמנהיגים שלהם, ירד חזק על אהוד וגירש אותנו אל מעבר לגבול, שם כבר חיכו לנו כוחות צה"ל עם אזיקים. שוחררנו למחרת הודות לקשריו הטובים של מנהל מחלקת החדשות דאז, דן שילון, עם מי שהיה שר הביטחון, עזר ויצמן".