על ספסל הנאשמים. הכדורגל הישראלי עומד למשפט

השבוע האחרון, כך נדמה, העלים סופית את שרידי האמון שרכשו חובבי הכדורגל הישראלי כלפי הענף ההולך ונסדק. הכשלון המקצועי המהדהד של הנבחרת (כנגד ההצלחה של הפועל תל אביב באופ"א), רצף השערוריות הבלתי פוסק (ישראל כהן, הטיית משחקים ומעצרי השופטים, מס הכנסה, הפקס של מכבי חיפה, העלמות מיסים, איבוד הביתיות של קריית גת), והסיפורים הטראגיים של רובי שפירא ז"ל ומני לוי, הצליחו להוציא את החשק גם לאחרוני המכורים לענף. לרגל הירידה הדרסטית במניותיו של הספורט הפופולרי ביותר בישראל, נכנסו לאולם בית המשפט הווירטואלי, בו נערך דיון בתביעה הייצוגית הדמיונית נגד האשמים.

נאשם מספר אחת: יו"ר ההתאחדות

לכאורה, בכפוף למדיניות הראש הקטן של העומדים בראש גופים ציבוריים בארץ, גברי לא אשם באופן ישיר ברצף האירועים הספורטיביים, ובעיקר אלו שאינם, בכדורגל הישראלי. הכשלונות של הנבחרת – נילסן אשם, השחקנים אשמים, אפילו שלמה שרף, שלא מאמן את הנבחרת כבר כמעט שנתיים, אשם. רק כבוד היו"ר צח כשלג.
שערוריות הטיית המשחקים ופרשת ישראל כהן – המשטרה אשמה, הטוטו אשם, איגוד השופטים אשם, רק לא גברי. מדוע שיו"ר ההתאחדות לכדורגל ייזום חקירה מואצת סביב נושא בוער שמתגלגל כבר מספר שנים אצל כל חובב כדורגל שמעורה בתעשיית ההימורים הלא חוקיים, ומכיר את המושגים "אובר" ו"אנדר" יותר טוב מ"זיני" ו"טנט"?.
לתומנו חשבנו שההתנהגות האצילית של ריצ'ארד נילסן, שלקח אחריות על כשלונותיו והתפטר, תחלחל גם לעומד בראש הפירמידה. אבל גם בשבוע שבו איבדה ליגת העל כל ערך ספורטיבי, לא מצא לנכון מר לוי לארוז את חפציו לקרטון קטן וללכת הביתה. גרסת הנאשם - אני?! לא אשם.

נאשם מספר שתיים: ראשי הקבוצות בליגת העל

מעניין אם במידה שגם בעסקים הפרטיים של ראשי הקבוצות בליגת העל היתה מתגלה שערורייה בהיקף דומה כפי שנחשף לעיני כל השבוע, הם היו ממשיכים לגמגם. כל בר דעת היה מצפה לשמוע קריאה ברורה וחד משמעית לפרק את ליגת העל, לפזר את הנהלת ההתאחדות לכדורגל ולבחור ביו"ר חדש, איש מקצוע שאינו עסקן. במציאות - גורנישט. כל מה שאנחנו שומעים זה דיבורים מהוססים על תמיכה בעצירה זמנית של המשחקים והקפאת הירידות.
שחר, תאומים, הרציקוביץ', פניג'ל ודומיהם מגלים חוסר אונים משווע כשהעסק לו הם שותפים נוזל להם בין האצבעות. תגובת הנאשמים: עקב השתתפותנו בדיונים הלא נגמרים על הקמת מנהלת הליגה נבצר מאיתנו להגיע לדיון בבית המשפט.

נאשם מספר שלוש: הקהל במגרשים

אחרון חביב על ספסל הנאשמים הוא מר ישראל ישראלי, הצופה הממוצע ביציע, שמגיע כל שבת למגרשים, מקבל יריקה בפרצוף, וממשיך לחשוב שזה גשם. משחקים מכריעים נקבעו לכאורה באופן בלתי ספורטיבי, מחירי כרטיסים הרקיעו שחקים, התנאים במגרשים לא השתפרו, וצפייה במשחק אליפות הופכת אוטומטית לסכנת חיים. הנבחרת חזרה עשרים שנה אחורה, ההתאחדות לכדורגל מנוהלת כמו חנות מכולת והקהל - שותק. כל מי שעבד פעם בשירות לקוחות בישראל מכיר את הלקוח הישראלי שחושב שהכל מגיע לו. באופן מוזר, הכל נעלם כשמגיעים לאיצטדיון.
גרסת הנאשם: עקב השתתפותי בהימורים בלתי חוקיים לא היה באפשרותי להגיע לבית המשפט.

דברי סיכום: עתיד עגום

בואו נצא מהנאיביות. החקירה הנוכחית תיגמר, והשיירה הזועמת תעבור עד למקרה הבא. גברי לוי ימשיך לקדנציה נוספת, מכבי חיפה תוכרז כאלופה, דבר לא ייעשה בנושא הירידות והחלומות על מנהלת ליגה מקצוענית ואיכותית יישטפו באסלה של ההתאחדות לכדורגל. החוקרים אולי ימצאו אשמים, אך אלו יהיו לא יותר מדגי רקק בהשוואה לאחראים האמיתיים להתאדותו של הכדורגל הישראלי.
כל מה שיישאר למי שאוהב את הענף הוא לחכות למשחקי המונדיאל ואליפות אירופה פעם בארבע שנים, משחקי ליגת האלופות וגביע אופ"א שאותם, צריך לזכור, נוכל לראות רק תמורת תשלום לחברות הכבלים והלויין.