בדרך ל"חומת מגן 2"

אם היה איזה זיק של תקווה למאמץ הבינלאומי להוביל את ישראל והפלסטינים לתחילתו של מהלך מדיני - המתאבד אתמול בראשון לציון כיבה אותו, באחת.
מה שהיה לנו בשבועיים האחרונים היתה רק הפוגה, מאוד זמנית. אשליה אופטית. אפילו לא הפסקת אש. שכן הקרבות לא הסתיימו בהסכם, אפילו לא בהבנה. הם הסתיימו באופן מלאכותי כתוצאה מלחץ בינלאומי, ושני הצדדים לא נותרו אפילו עם חצי תאוותם בידם. מאז לא פסקו ההתרעות לפיגועים, כולל בשבוע האחרון.
מבצע "חומת מגן" הצמיח מתאבדים כמו פטריות לאחר הגשם. הפלסטינים עשו מאמצים כבירים לשקם את תשתיות טרור במטרה להפיק פיגוע רצחני בתוך הקו הירוק.
אנשי השב"כ והצבא התרוצצו לילה לילה בכפרים ובערים בניסיון לעקור את היבלית הזו. מבחינה סטטיסטית היה ברור, שבשלב מסוים יצליח מישהו למצוא את הפרצה ולבצע פיגוע. זו היתה רק שאלה של זמן.
במבצע "חומת מגן" העביר צה"ל את החזית מערי ישראל לערים הפלסטיניות. אבל ברגע שבו הסיר את הרגל מהדוושה - הירפה מעט את הלחץ על הערים ודילל כוחות לאורך מרחב התפר - הטרור חוזר אל החזית הטבעית שלו: האוכלוסייה האזרחית בישראל.
המחבל המתאבד לא הגיע במקרה למועדון בשולי אזור תעשייה כמעט שומם, בשעות הלילה המאוחרות. מישהו ידע על הפעילות במקום הזה, מישהו הוביל אותו לשם. מן הסתם גם הפעם מדובר בשוהים פלסטינים בלתי חוקיים, שהם התשתית המוצקה ביותר של פעילות הטרור בתוך הקו הירוק, וידה של מדינת ישראל בעקירת התשתית הזאת - בתוך הקו הירוק - עדיין קצרה מלהושיע.
הפלסטינים לא היו יכולים לגרום לעצמם נזק גדול יותר מהפיגוע הזה. עיתוי הפיגוע - בשעה שראש הממשלה, אריאל שרון, נמצא בלשכת הנשיא בוש ומנסה לשכנע אותו שלא ניתן להגיע לשלום עם הרשות הפלסטינית - מחסל את סיכויי הרשות להיתפס כפרטנר לדיאלוג. המתאבד בראשון לציון הוכיח שוב שאת קצב האירועים במזרח התיכון לא קובעים המדינאים אלא קבוצת מטורפים קנאים.
הרמטכ"ל, שאול מופז, דיבר אתמול בוועדת החוץ והביטחון על אותם פיגועים שיחזירו את צה"ל לשטחים ובעוצמה הרבה יותר גדולה. זה קרה, אולי הרבה יותר מהר מכפי שהוא עצמו צפה.