עשרת האלבומים הגדולים של האקסטזי

עשרת אלבומי האקסטזי הגדולים ביותר? זה נשמע כמו בדיחה נוסטלגית וממש גרועה. איך לוקחים משהו שהפונקציונליות שלו מגיעה למיצוי שיא כשהאמפטמינים מתפרקים למליוני פרודות בתוך סבך החוויות שמרכיבות מסיבה במועדון, לתוך השגרה האפורה של מערכת הסטריאו הביתית? ויתרה מזאת, איך יהפוך הרגע החמקמק שבו נגעת באושר ליצירת אמנות שחותרת אל הנצח?
בעוד שאצל צרכני האקסטזי, הכדור הראשון, מקסימום השלישי, משמש כהוכחה אמפירית לקיומו הוודאי של השיא האולטימטיבי, אלו שהמשיכו לקחת יודעים לספר על שעמום מפוהק שמסתיים לרוב בהתרפקות נוסטגלית על הכדורים של פעם. כי מה שלא נעשה, תישאר החוויה הראשונית אחד מהדברים הבודדים שיחרטו, תרתי משמע, בזיכרון שלנו. כשזה מגיע לאלבומים שלמים המצב, כאמור, הפוך לגמרי. אלו הופכים לטובים, עמוקים, מורכבים ורווי סודות המתגלים לרוב בהאזנה באוזניות ככל שמתרבות ההאזנות ומתפתחת המודעות. אה, ועוד דבר קטן: אלבום גדול יישאר תמיד, אבל תמיד, רלוונטי. אקסטזי ומוזיקה, נו, אתם יודעים. בדיוק כמו הכדור דנן, סדר הופעת האלבומים אינו מעיד בהכרח על חשיבותם, ותודה מיוחדת לשליש אדלר, שהסכים להשתתף בניסוי ולתרום לכתבה.

1. New Order – Technique

קצת אחרי קיץ האהבה, מוכיחים ניו אורדר שהם לא רק הסנדקים של הדאנס הבריטי אלא גם הנציגים החדשניים והנאמנים ביותר שלו. "טקניק" לוקח את הקדרות של רחובות מנצ'סטר לתוך הצבעוניות משולחת הרסן של רחבת ההאסיאנדה. הפופ של ניו אורדר אכל לא רק את עצמו, אלא גם כדור קטן, והמיר את שיירי המלנכוליה שעוד היו טבועים בו בסמיילי ענק. קשה להאמין שעשר שנים קודם, אותה חבורה הוציאה אלבום בשם "קלוזר". ניו אורדר איז אין דה (אסיד) האוס. (Factory, 1989)
אלטרנטיבה: state 808 – Newbuild שנה: 1988

2. Deee-Lite - World Clique

אלבום, שבדיעבד היה הבלופרינט לעשור שהרגע התחיל ומיד יסתיים – הניינטיז - וללא ספק המסמר המשמעותי ביותר בארון הקבורה המורבידי של האייטיז. אם עד האלבום הזה האמריקנים הסתפקו בטכנו המנוכר של דטריוט, בהאוס הרומנטי של שיקגו ובהארד-קור של ההיפ-הופ, באו די-לייט והראו שאם מחברים הכל ללוק הנכון – יהיה דיסקו! בהינף שיר אחד, די-לייט בייתו את האנרגיה המטורפת שהשתוללה חופשיה ברייבים לתוך מועדוני כדור המראות, ואת השגעת של המוח הם החזירו לגרוב שבלב. די-לייט הצליחו לגלם את אשליית האקסטזי שפורצת גבולות מוזיקליים, תרבותיים ופוליטיים, שמחברת על רחבה אחת בין אמריקנית, יפני ורוסי, והכל עם כמויות בלתי נדלות של פאסון. ואל תשכחו איך קוראים לאלבום. (Elektra, 1990)
אלטרנטיבה: The KLF - White Room שנה: 1991

3. The Shamen – Boss Drum

מי שהחדיר את הסיסמא "E’s Are Good " למקום הראשון במצעד הבריטי חייב להיות ברשימה. וזה לא רק "אבניזר גוד" או "לאב סקס אינטלג'נס" הלהיטיים, אלא גם נאומי האקסטזי של מעבדת הסמים המהלכת טרנס מק'קנה הדלוק ב"אבולושן", או הטקסט האופורי של "פוראבר פיפל". "השיימן", כמו הרכבים אחרים שהתחילו ברוק ובלעו משהו קטנטן באותו קיץ, הצליחו לזקק את רוח ההתלהבות הראשונית מההדוניזם האקסטטי לתוך תבניות פופ קומנקטיביות שאמנם הקלו על בליעת השירים בלוע המצעדים, אך במהותם עדיין הגיעו מהרוח החתרנית שנשבה במפרשי הרייבים דאז. (One Little Indian, 1992).
אלטרנטיבה – The Shamen – En-Tact שנה: 1990


4. Techno! The New Sound Of Detroit – Various Artists

אוסף שיצא בבריטניה בשנת 88', ואיגד את כל "להיטי" עיר המכוניות מאותה תקופה. במקור מדובר בטריק שיווקי, שכן האוסף אמור היה להיקרא "צליל ההאוס של דטרויט", אולם על מנת להבדילו מאחיו השיקגואי, השתמשו בביטוי "טכנו מיוזיק" אותו תבע חואן אטקינס בסייבוטרון. התנגדותם הנחרצת של שלושת סנדקי הטכנו – אטקינס, דרק מיי וקווין סונדרסון – לכימיקלים, מאבדת משמעות, שכן מדובר באלבום בעל השפעה היסטורית, והראשון שהצביע על הקשר בין הצליל של דטרויט לבין אקסטזי. בעקבות הצלחת האלבום הוזמנו השלושה לנגן ברייבים בבריטניה, התקבלו בכבוד מלכים והותירו אחריהם שורת הרכבים מושפעים (LFO ונייטמרז און וואקס המוקדמים) עם לסת חורקת. כולל קלאסיקות כמו "ניוד פוטו" של דרק מיי ו"ביג פאן" העצום של אינר סיטי, לימים להיט הטכנו הראשון.
אלטרנטיבה: Various Artists - Artificial Intelligence שנה: 1992

5. Primal scream – Screamadelica

"מאחורי כל שיר באלבום הזה עומדת גלולה קטנה" התוודה בובי גילספי על מקורות ההשראה לאלבום, שהפך את פרימל סקרים מפלגיאט סקוטי תמוה לפסיכדליה של הסיסקטיז לאחד ההרכבים המרתקים בבריטניה. אלבום שבקלות יכול להיות המדריך המושלם למשתמש המתחיל, ולמעשה מספר על ריבוא החוויות המגולמות בכדור אחד - העליות והמורדות, ההמראות והנחיתות, ההיפתחות ביחד לחוויה חדשה והצלילה לבד בבית, כשאתה מרגיש גבוה יותר מהשמש. באסתטיקת ה"כולנו זורחים כמו כוכבים" שלו הצליח גילספי לגרום לכל אחד מהמאזינים לרצות להגיע למעלה ולהיות שותף למסע שלו ביחד עם האורב, אנדרו ווית'רול, ג'ה וובל ואפילו ג'ימי מילר החטיאר. (Creation, 1991)
אלטרנטיבה: Happy Mondays - Pills 'n' Thrills & Bellyaches שנה: 1990

6. The Orb - The Orb's Adventures Beyond the Ultraworld

התחלת הסיום לסופו של ערב מושלם, או במילים אחרות, אולי אלבום הצ'יל אאוט הטוב בהיסטוריה. (ד"ר) אלכס פטרסון יצר ביחד עם התותחים ג'ימי קאוטי ות'ראש קולאז' שלקח את האסטתיקה הבריאן אינואית, תיבל אותה בסימפולים מהבי.בי.סי. מקצבי האוס והמון פסיכדליה ולקח אותה למסע בחלל החיצון על משטחי סאונד שיכולים בקלות להחליף את הספה הכי נוחה שתמצאו בכיכר המדינה. העובדה שאחד השירים היפים בעולם, “Little Fluffy Clouds", נמצא באלבום, עוזרת במשהו. באלבום הבכורה שלהם, היו האורב הרוזנקרנץ והגילדרשטן של מוזיקת המועדונים, והעבירו את מלוא חוויית הצי'ל-אאוט המעוכה של סוף הערב. כמה רע יכול להיות אלבום שמתחיל בקריאת תרנגול ונגמר בקולה המפונק של מיני ריפרטון? (Big Life/Island, 1991)
אלטרנטיבה: Future sound of London – Accelerator שנה: 1991

7. Underworld – Dubnobasswithmyheadman

אם הסטון רוזס עשו רוק שהריח מאקסטזי, ופריימל סקרים הפגישו בין השניים לדו-שיח של ממש, הרי ש"אנדרוורלד", הרכב אינדי-רוק לשעבר, כבר היו הממזר האלקטרוני המוטנטי של אותה הזדווגות. דארן אמרסון, אז ילד מאסקס וסופרסטאר ד. ג'יי לימים, לקח את קרל הייד וריק סמית' לטירונות אקסטטית מקוצרת, שבסיומה הבינו כולם את הפאדיחה הגותית שלהם. שנתיים לפני ההיסטריה של "בורן סליפי" הוציאו אנדרוורלד את אחד הטיולים המקיפים ביותר לתוך שלמות עגולה כמו כדור. טרחנית ומיושנת ככל שתשמע הטענה הבאה, הרי שהעובדה שמדובר בשירים של ממש, בעלי מבנים סטנדרטיים, טקסטים שבאים דלוקים לגמרי מזרם התודעה ומגובים בדרייב של גיטרות נכונות, הפכה את "אנדרוורלד" לנגישים גם לאלו שאינם מבכרים כימיקלים. החומר שממנו קורצו המנונים. (Junior Boy’s Own, 1994)
אלטרנטיבה: Leftfield – Leftism שנה: 1995.

8. The prodigy – Music for the Jilted Generation

"ולפיכך, החלטתי לקחת את העבודה שלי חזרה לאנדרגראונד.... בכדי למנוע ממנה ליפול לידיים הלא נכונות" כך נפתח אחד האלבומים המתלהמים והפוליטיים ביותר המקושרים למולקולת ה-MDMA. "מיוזיק" היה נוגרה מדויקת במצח הגבוה של הממסד הבריטי, וכמה חודשים אחר כך, התפוצץ בענק בארה"ב ובכל העולם. כשהוא מגיע מהאתוס האנרגטי של הפאנק ומזה המתריס של הוו-טאנג קלאן, יצר ליאם האולט טראקים מזוקקים שמונעים בדלק מהגיהנום ואשר הצליחו להיות, ובעת ובעונה אחת, הן מניפסט פוליטי נוקב והן רוצחי רחבות ריקודים. זה האלבום שהחזיר את האולט היישר לחיקה האותנטי והשרוט של סצינת האנדרגראונד, ושנייה אחר כך יירט אותו להצלחה המסחרית שלהם כפי שמוכרת לנו כיום. (XL, 1994)
אלטרנטיבה: The chemical brothers – Surrender שנה: 1999

9. Danny Tenaglia - Global Underground: Athens

עד כמה שמצער להודות, קיץ האהבה של 1988 לא ממש הורגש בישראל. אצלנו האהבה היתה תוצר מובהק של אשליית השלום בסוף העשור הקודם, כשהנציגים הבולטים ביותר שלה הם כוכבי המותג "גלובאל אנדרגראונד". ואם כבר גלובאל, אז לפחות שיהיה בסטייל. "אתונה" של טנאגליה הוא לא רק הסט המשובח ביותר בסדרה, אלא אחד הסטים המוקלטים הטובים אי פעם. טנאגליה מוכיח שדי. ג'יי זה הרבה יותר מלשים קטעים אחד אחרי השני. הוא עורך אותם מחדש, מחבר בין הרמוניות, פותח ארבעה ערוצים בבת אחת, ויוצר שילוב בלתי אפשרי בין פרח חסר תקנה לאליטיסט מעורר פלצות. לקידום האלבום הגיע טנאגליה לארץ פעמיים תוך חודש (!), מה שהפך אותו לפריט חובה בכל בית סטודנטיאלי ומעלה, ממש לצד "בראדרז אין ארמז". (Boxed, 1999)
אלטרנטיבה: Deep Dish – Yoshiesque שנה: 1999.

10. Missy Elliott - Miss E... So Addictive

באיחור אופנתי של כמה שנים, ההיפ-הופ מגלה את חדוות הכדור. ד"ר דרה סיפר בהשתאות על חוויותיו, אאטוקאסט התייחסו אליו במלוא הרצינות שמאפיינת אותם, אך היה זה ברור שרק טימבאלנד ומיסי אליוט ינחיתו את מושג הפוטוריזם, כפי שאלווין טופלר חזה, לתוך ההיפ-הופ של 2000. בתוך סבך אקלטקטי שניזון ממקצבים אפריקאים שבטיים ונעטף בצלופן מולקולרי מהסוג הנוצץ, ניצבת אישה ענקית אחת עם המון נשמה, מיס אי., שנהנית להידלק מחדש בכל שיר באלבום הזה. אלבום שהביא את עתיד ההיפ-הופ לתוך המסיבות של היום ולא יעזרו כל ההכחשות הקלושות של מיסי. קשה למצוא פנים רבות למשפט כמו “זה בשביל האנשים, אנשי האקסטזי שלי". (Elektra, 2001)
אלטרנטיבה: Outkast – Stankonia שנה: 2000. או: Spontaneous – Spare Of The Moment Musik שנה: 2000

ועוד אחד לשנה הבאה: The Beloved – Happiness

אלבום שכולו הודיה לכימאים, רוקחים ולבורנטים, ללארי הרד, פרנקי נאקלס, מרשל ג'פרסון, איביזה, חוזה פדיליה ובעצם לכל מי שהביאנו עד הלום. ג'ון מארש, עוד רוקיסט שנפל בשבי הכימיקלים, מתפייט על הזריחה, תחושת האחדות והפשטות שבאושר, כשברקע מלווים אותו מקצבים מעוננים עם צלילים חלומיים, שמחזירים אותו (ואותנו) ישר לרחם בהרמוניה מתוקה. ואם זה לא מספיק, אז לאלבום הרמיקסים קראו "Bliss". (לייבל: Atlantic שנה: 1990)