ערפאת לא יכול

האם ערפאת יכול לממש את הסכם שארם א-שיח'?
זוהי למעשה שאלת השאלות, שהרי שאלות כמו האם היה מעוניין בכלל בהסכם, או האם חתם עליו מרצונו או נכנע ללחצים ממדינות ערב – כל אלה אינן רלוונטיות. מדוע לוחצים מנהיגי מדינות ערב על ערפאת? משום שלראשונה ראינו הפגנות בארצות ערביות – אמנם הפגנות תמיכה באל-אקצה ובפלסטינים ולא, "חלילה", של התנגדות או מחאה נגד המשטרים והמנהיגים עצמם – אך בכל-זאת הפגנות. וזאת במדינות ערביות שמעולם לא התקיימה בהן אפילו צעדת חתונה המונית.
עמי ערב, ההמונים כפי שהם קרויים, מחכים זה שנים להזדמנות ולשעת כושר להביא לשינוי במדינותיהם, וזה מדיר שינה מעיני השליטים. למנהיגים ולמשטרים ערביים מסוימים יש גם מחויבות לארצות הברית - המגינה, המייצבת, התומכת והממנת – מחויבות שהם נדרשים לה כל אימת שהכעס הערבי מתפרץ כלפי מוסדות ואינטרסים אמריקניים, ומאיים עליהם. מכאן הלחץ על ערפאת לעצור את ההתקוממות, שעלולה להתגלגל גם אליהם.
אבל נחזור לשאלה המרכזית – האם ערפאת מסוגל לממש את ההסכם עליו הוא חתם? ובכן לא. ערפאת אינו מסוגל ליישמו, ודאי שלא באופן מידי וודאי שלא באופן מלא. אם כי אני מניח שהוא היה רוצה, מסיבות רבות.
כדי להבין מדוע הוא אינו יכול צריך לזהות את מאפייניה של "אינתיפאדת אל-אקצה". בדומה לקודמתה, היא פרצה בעיקר על רקע התחושה שההנהגה הפלסטינית לא הביאה פיתרון לבעיות רבות, ולא שיפור פנימי, כלכלי, חברתי או אחר. במקביל התמסדו תופעות שליליות כמו שחיתות וחוסר דמוקרטיה, שזה לא המקום לפרטן. מאפיין מובהק ביותר באינתיפאדה החדשה הוא המאבק על הירושה. תסיסת השטח היא חלק מן המאבק הזה, והמאבק עלול להביא להמשכה, למרות ובניגוד להסכמי שארם א-שיח'.
במשך שנים, ולמעשה עד היום, העזו רק מתי מעט למלמל בשקט את השאלה "מה יהיה אחרי ערפאת?", אף כי השאלה קיימת, ומתחוללת סביבה פעילות ענפה. בקדרת הירושה בוחשות ידיים רבות: ידיים לגיטימיות – פלסטיניות, וידיים בלתי-לגיטימיות (לפחות מנקודת המבט הפלסטינית) - ערביות, אמריקניות וכמובן ישראליות.
במשך השנים עלו מספר שמות של יורשים. השם הבולט הוא מחמוד עבאס, המוכר גם כאבו-מאזן. מיותר לציין שגם "מקדמיו" של אבו-מאזן, והם רבים ורבי השפעה, מבינים היטב שאחרי ערפאת לא תהיה הנהגה של אדם אחד. שהרי אין איש המסמל את מה שמסמל ערפאת, ואין איש שניחן בסמכות שיש לו. למעשה, לאף אחד אין את הזכויות המצטברות ואת הכישורים שיש לערפאת, שהוא, למרות הכל, קונסנזוס. המאבק על הירושה ניטש בין שני צדדים: צמרת המנהיגות, שרוב אנשיה הגיעו מטוניסיה, ומנהיגי השטח.
אגב, שחרור אנשי החמאס מהכלא הוא חלק מרכזי במאבק על הירושה.
החמאס אמנם לא תתפוס את ההגה בתקופה הקרובה, אבל שני הצדדים הנאבקים מבקשים להבטיח כבר עכשיו את תמיכתה. להערכתי, תמיכת החמאס מובטחת לצד אחד בלבד - למנהיגי השטח - וזאת מטעמים שונים, כמו חיסול חשבונות עם ערפאת ואנשיו, וביסוס מעמד התנועה כקרש קפיצה לעתיד.

הנהגה קולקטיבית

גורמי השטח הפלסטיניים - התנזים, ארגונים אחרים, אישים וסתם "עמך" – זוכים לתמיכה ברורה ובלתי מסויגת גם מצד אינטלקטואלים פלסטינים וארגונים ערביים, ובראשם חזבאללה, שמהווה היום מקור השראה וגאווה לאומית-דתית.
קיימים אספקטים חשובים נוספים, אבל ברצוני להתייחס בקצרה לאחד מהם. ערפאת לא יכול להרשות לעצמו להירשם בספרי ההיסטוריה הפלסטינית כמי שלא תמך בעם ובדעת הקהל הפלסטינית, הזוכים לתמיכה רחבה ועמוקה בקרב הציבור הערבי והמוסלמי בכל העולם, וגם לא כמי שנכנע כשעמו נמצא בעיצומו של מאבק קשה.
הצד של אנשי השטח, ובאופן ספציפי התנזים בהנהגתו של מרואן ברגותי, זוכה לתמיכתם של גורמים "ממסדיים" פלסטיניים חשובים ביותר, ולא רק תמיכה פסיבית, למרות שעמדותיו אינן זהות לעמדות ההנהגה. אני מתכוון לחברים בקבינט הפלסטיני, למעשה רבים, שמתנגדים לכל יורש מיועד. הם בטוחים כי בסיוע התנזים וברגותי בראשו, אחד מהם יהיה בסופו של דבר המנהיג היורש, שיעמוד בראש הנהגה קולקטיבית. אגב, מרואן ברגותי מבין שהוא, או מי מאנשי התנזים שלו, יהיה היורש של יורשו של ערפאת.
ובכן הכל, כמעט הכל, תלוי בשאלה מי יוביל את העם הפלסטיני. שאלה זו תשפיע על זו שבה פתחנו - האם ייושמו הסכמות שארם א-שיח', כיצד ובאילו תנאים, ולאן יוביל ישומן או אי-ישומן.


לוטפי משעור, עורך העיתון בשפה הערבית "א-סינארה"