פתרון הסכסוך

שני טעמים עיקריים יש למצדדים במדינה פלסטינית: פחד מפני "השד הדמוגרפי", וצדק לעם הפלסטיני.
הנימוק הדמוגרפי מופרך. ערביי יש"ע כפופים לשלטון אזרחי פלסטיני ואינם מצביעים לכנסת. פיזית – לחצם האקולוגי, הפוליטי והטרוריסטי לא ייעלם, גם אם במקום אוטונומיה תבוא מדינה. להיפך, מדינה שולטת על הכניסות אליה, וערפאת כבר הבטיח להזרים אל תוך השטח מיליונים!
אשר לצדק - האם מגיעות לפלסטינים שתי מדינות? האחת - בירדן, שבה הם העם היחיד (70%, והשאר בדוויים), והשנייה ביש"ע, שהם מבקשים לקרוא לה "פלסטין"? איך אכלו היהודים את הלוקש הזה - "עם ירדני" ו"עם פלסטיני", באותה הארץ ובני אותן המשפחות - מה גם ששתי גדות הירדן, עד גבול עיראק, נועדו על-פי החלטת האומות לשמש כ"בית לאומי לעם היהודי", ובשנת 1922 כבר חילקו הבריטים את הארץ והקצו שלושה רבעים ממנה במיוחד בעבור הפלסטינים? החלוקה הראשונה של א"י אפשרה מוצא מהסכסוך בין העמים, אבל הערבים תבעו חלוקה שנייה, בתוך א"י המערבית, כדי להקים מדינה פלסטינית שנייה.
מצדנו, המדינה הפלסטינית הראשונה תוסיף להיקרא "ירדן" ותשלוט בה השושלת ההאשמית - המשטר היציב ביותר בעולם הערבי. כך או כך, היא תלויה בשלטוננו בבקעת הירדן, להצילה מסיפוח ל"פלסטין", והיא זקוקה להגנתנו מול סוריה שפלשה לתוכה ב"ספטמבר השחור" (1970) ונהדפה על-ידי טור טנקים שלנו; מפני פלישה עיראקית ממזרח מגן עליה רק האיום שלנו, להגיב בכניסה ממערב. זאת הברית הבלתי כתובה בין ישראל לירדן, שקיימת כבר שני, עודם לפני חתימת הסכם השלום.

חוק האוטונומיה

שאלת השאלות היא איך יגיעו שתי המדינות להבנה בעניין חבל יהודה ושומרון הממוקם ביניהן, ואשר מכל בחינה שהיא – גיאוגרפית, כלכלית, היסטורית, ביטחונית - שייך לישראל, לבד מכך ש-90% מתושביו הם פלסטינים.
מתוך הראייה הזאת מתבקש הסדר תלת-ממדי: השטח - בריבונות ישראל. אזרחות התושבים הערבים - עבר-ירדנית, והשלטון יתחלק : גבולות, יחסי חוץ, ביטחון כולל ותשתיות-על - בידי ישראל, שלטון-בית - בידי התושבים הערבים. בבחירות הכלליות יצביעו בעמאן, ולממשל העצמי שלהם יצביעו כאן. בנוסף, ניתן להעניק למדינה הפלסטינית-ירדנית מעמד מיוחד ביש"ע: מעורבות-יתר בכלכלה, בענייני הגירה ותנועה חופשית, איחוד משפחות, שיקום פליטים וכיוצא בזה. כך, מדינה פלסטינית אחת במזרח תהא מתכון לשלום, בעוד מדינה פלסטינית שנייה ממערב לירדן היא מתכון לטרור, ובסופו של דבר למלחמה.
האוטונומיה, גבולותיה לא יהיו בהכרח הקו הירוק, ובוודאי לא אזורי A, B, ו-C, שיבוטלו. שטחים שישראל לא תחיל עליהם את האוטונומיה הפלסטינית - תושביהם יקבלו אזרחות ישראלית; ואילו חבלים בישראל, כמו אזור אום-אל-פאחם, יכול שיצורפו לאוטונומיה ותושביהם יהיו לאזרחי המדינה הפלסטינית שבמזרח.
תחילה, תוחל הריבונות הישראלית עד לירדן, ומיד אחר-כך תחוקק הכנסת חוק אוטונומיה, מפני שאוטונומיה מחוץ למסגרת ריבונית סופה לתבוע עצמאות, וסרט-האימה הזה מוקרן עכשיו. אין בתוכנית הזאת "טרנספר", אך בהסכמת שתי המדינות ובמימון בינלאומי יוכלו בהחלט פליטים רבים למצוא שיקום קבע במרחבים הגדולים במזרח.
שום הסדר לא יקום כל עוד קיימת הרשות הפלסטינית, שבמהותה היא נציגת תפוצת הפליטים הערבים ונציגת דרישתם ל"זכות שיבה" לתוך הקו הירוק. ישראל חייבת להשיג ניצחון מוחץ על הרשות הזאת, מסוג הניצחון הצבאי על גרמניה ויפן שהביא שם לפתרונות מדיניים ולהנהגת משטרים דמוקרטיים.
לסיכום: מימוש הזכות הנצחית הקנויה ליהודים על ארץ ישראל אינו חייב לגרור התנגשות כוחנית עם השאיפות הלאומיות של השכנים. אולם, שלום ושיתוף פעולה ייתכנו רק על בסיס חלוקה אחת של ארץ ישראל. שתי חלוקות פירושן מלחמת-נצח.